<h1>האגודה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
פשט העני ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא העני חייב ובעל הבית פטור. בגמרא מפרש פטור ומותר והקשה ר"י והא עבר לפני עור לא תתן מכשול, ותירץ בחפצו של כותי. ומשם הוכיח רבינו אבי"ה דמותר להניח בשבת לכותי ליטול משכונו אך שטוב להחמיר שלא להרגיל לכותים. ויש גאונים אוסרין מההיא דתניא סוף פירקין נותנין מזון לפני הכותי בחצר נטלו ויצא אין נזקקין לו משמע דוקא מזונות שאפשר שיאכלם שם אבל דברים אחרים אשר בודאי יוציאם לא, ויש לחלק התם המזונות של ישראל הם. וכתב באור זרוע דנהגו להתיר בכותי אלם. וכן ראיתי רבותינו נוהגין ובכן נשאלתי אני ההדיוט כמה פעמים ואמרו לי הכותיים אלמים הם ופעמים הראו הכותים אלי, ולבסוף הרגלתי לומר להם לשואלים אם תרצה להתענות ממחרת השבת או ממחרת יו"ט תניח לכותי ליטול משכונו בעצמו והוא יניח המעות או משכון אחר שמה, רק ישראל לא יטלטל אחד מן המשכונות וגם לא יחשוב עמהם. גם ראיתי כותים בעלי חובים מביאים עגלות מלאות תבואה ביום השבת וישראל נותן להם מפתח אוצרו והכותים נושאים ומודדין ומונין ולא ראיתי אחד מרבותי מוחה בדבר כי התבואה של הכותי עד אחר שיחשוב עמו.
<h2>דף ג.</h2>
לבד מהני תלת דפטור ומותר. הצד נחש פירשו בתוס' אפילו יכול להנצל בענין אחר וליכא סכנה כדמוכח פרק שמונה שרצים רק משום צערא התירו עיין פרק האורג [ק"ז ע"א]. מפיס מורסא פירשו בתוס' דהלכה כרבי שמעון במלאכה שאין צריכה לגופה ומורסא דשרי בשבת דוקא במתכוין להוציא ממנה ליחה. עיין לקמן פרק האורג.
<h2>דף ג:</h2>
הוציא ידו מליאה לחוץ מותר להחזיר לאותה חצר אבל חצר אחרת אסור מיירי בשוגג. למסקנא אין אומרים לך וחטא כדי שיזכה חבירך, היכא דפשע חבירו ואינו בא על ידי זה עיין פ' בכל מערבין [ד' ע"א].
<h2>דף ו.</h2>
ארבע רשויות רה"ר ורה"י וכרמלית ומקום פטור ומפרש בגמרא מקומם ומשפטם. אסקופה כתב רבינו אבי"ה דאסקופות שלנו פתח נעול מן הפתח ולחוץ אין מטלטלין לא לפנים ולא לחוץ.
<h2>דף ז:</h2>
חורי רשות היחיד כרשות היחיד, חורי רשות הרבים הלכה כרבא דלאו כרשות הרבים דמי.
<h2>דף ח:</h2>
זירזא דקני לא מחייב. אם מגלגל חבית ארבע אמות ברה"ר או מרה"ר לרה"י חייב וכן מרה"י לרה"ר.
<h2>דף ט.</h2>
אומר הי' רבי מאיר גזירה משום תל ברשות הרבים. הילכתא כרבי מאיר דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה (מצאתי בתוספתא) אפי' שעה אחת, (אבל) לא בהא דבפרק כל גגות פסקינן כרבי שמעון (דפליג עליה ואמר) גגות חצרות וקרפיפות רשות אחת לכלים ששבתו בתוכן (ושרי, עיין בתוס' פרק זה דף ט בד"ה גזירה משום תל).
<h2>דף ט:</h2>
לא ישב לפני הספר פירשו בתוס' דערבי שבתות וימים טובים אפי' התפלל מנחה לא יאכל. אבל בימי החול דוקא לא התפללו לא יאכל. וכן לא יכנס למרחץ ולא לבורסקי ולא לדין סמוך למנחה, ואם התחילו אין מפסיקין פי' בתוס' אפי' התחילו באיסור, ודוקא דאיכא שהות שלא תעבור שעת תפלת המנחה לאחר האכילה.
בתספורת בן אלעשא האלפסי פסק דאפי' סעודה קטנה אם סמוך למנחה גדולה לא יאכל. אבל התוס' פסקו דוקא סעודה גדולה כגון חופה וברית מילה, אבל סעודה קטנה כגון איש ובני ביתו שרי עד מנחה קטנה, ואז אסור להתחיל אפי' סעודה קטנה, ואם התחילו אין מפסיקין, וראיתי מהר"ר יצחק הלוי ז"ל שלא אכל סעודה שלישית בשבת עד שהתפלל מנחה ורוב העולם אינם נזהרין ואף מסעודה גדולה סמוך למנחה גדולה, ואולי סומכין על קריאת שמש לבית הכנסת ולא חיישינן דילמא אתי למפשע, ובימיהם לא הי' כן, אמנם יש בו פלוגתא דרבוותא. אפי' למאן דאמר תפלת ערבית רשות פירו' בתוספות דאין לבטלה בחנם.
<h2>דף י.</h2>
התם לא שכיחא שכרות. פירשו בתוספות במנחה שכיחא שכרות ואפילו שתה רביעית יין לא ישא כפיו. טריחותא למיסר המנייה, פירשו בתוספות (ד"ה טריחותא למיסר המנייה) צריך לאזור חלציו להתפלל ודוקא כשאין לו אבנט, ומיהו יש להחמיר לתפלת שמונה עשרה אפי' כשיש לו אבנט משום הכון. רמי פוזמקי. פירשו בתוס' מכאן משמע דאין להתפלל יחף כי אם בט' באב וביום הכפורים.
דין עדיף, משמע דיין מומחה מצוה מן המובחר יותר שידון משילמוד.
הנכנס לבית המרחץ בבית החיצון שעומדין שם לבושים, יש שם קריאת שמע ותפלה ומניח תפלין ואומר שלום עליכם, בית אמצעי יש לבושים ויש ערומים, שואלים שלום ואין שם קריאת שמע ותפלה ואינו חולץ תפלין ואינו מניחם, בית הפנימי שעומדים ערומים, אין שם ק"ש ותפלה ושאילת שלום וחולץ תפלין. הרוצה לשתות בבית המרחץ יברך בבית החיצון ע"מ לשתות בבית הפנימי וכן מוכח פ' ערבי פסחים [ק"א ע"ב] מפינה לפינה.
<h2>דף י:</h2>
הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו דוקא במתנה וטובה שאין המקבל מתבייש, אבל עני המתבייש, מתן בסתר יכפה אף כן פי' בתוס'. יהבה ניהליה, פי' בתוס' מתנת כהונה מותר לזרים כדמוכח פרק הזרוע [חולין קל"ב ע"א].
<h2>דף יא.</h2>
כל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת סופה לחרב, ודוקא בבתים. וכתב בתוספות רבינו פרץ ז"ל דוקא במדינות שמשמשין על הגגות, אבל במדינות הללו לא חיישינן. וכתב רבינו מאיר דעל בית הכנסת אסור לישכב או לעשות שום תשמיש שאינו של כבוד, כגון במקום שמתפללין בבתים ובמרתפות להשתמש על גבן.
תענית חלום בו ביום אפי' בשבת. פירש רא"ם דוקא בחלום שלשה פעמים וליתוב תענית אחד בימי החול אחר השבת. ורבינו אבי"ה כתב דבזמן הזה אין תענית חלום בשבת.
אנו שאין תורתנו אומנותנו מפסיקין מללמוד בין לק"ש בין לתפלה.
לא יצא החיט במחטו ולא הלבלר בקולמוסו סמוך לחשיכה בע"ש. ולא יפלה את כליו, ולא יקרא לאור הנר. אפי' גבוה שתי מרדעות.
לא יאכל הזב עם הזבה, נראה לי לא יאכל איש עם אשת איש בקערה אחת. בימי לבונך. מסקנת הגאונים דאין להקל עתה בימי ליבון מימי נדות, ואם שתה הבעל תחילה יכולה הנידה לשתות אחריו דלא יאכל ולא ישתה תנן דיצרו של איש מבחוץ, אם הפסיק אדם אחר מותר, ואם שתת מכוס אחד יכול הבעל להריקו לכוס אחר ולשתות. ואם שתתה שלא בפניו אינה צריכה לומר לו שלא ישתה, ואם אוכלים על שולחן אחד צריך לתת לחם או קנקן להיכר ולהפסק בין קערותיהם.
לא יעמוד ברשות היחיד ויטלטל ברשות הרבים, פירשו בתוס' דוקא בחפצים הצריך לו דהלכה כרבנן פרק המוצא תפלין עומד ברה"י ומטלטל ברה"ר. אבל השתין ורק מרה"י לרה"ר חייב חטאת.
<h2>דף יב.</h2>
לעולם ימשמש אדם בגדיו ע"ש עם חשיכה שאין עליו שום דבר.
שמא יהרוג איכא פלוגתא דרבוותא בכינה ופרעוש, ונהגו כרבינו תם להרוג כנים ולא פרעושים השחורים. וגם לא לצודם על בגדים ועל סדינים בשבת, אכן בשעה שעוקצת על בשרו שרי ליקחנה ולהשליכה משום צערא. אסור להבחין בין בגדיו ובגדי אשתו לאור הנר פירוש הוא הדין בין בגדיו לבגדי חבירו. ויש ליזהר בלילי שבת כשהולכין הבחורים מבית המשתה או כשהולכין לישן שלא יראו סרבליהון ובגדיהן לאור הנר.
<h2>דף יב:</h2>
המקום ירחם עליך, פירש רבינו תם דלכולי עלמא מתפללין על החולים בחול וראי' מחזקי' וברכת רפאינו. והא דקאמרי אקצירי ומריעי כרבי יוסי היינו שלא יחולו. ובשבת דאמר המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל וכן ינחם אבלים בשבת. שבנא איש ירושלים. לא יקרא בנו על שם רשע כדכתיב ושם רשעים ירקב, ולהכי נהגו לקרות אדם על שם זקינו, כי כל איש אביו צדיק. לא ישב על גבי המטה פירשו בתוס' לא ישב גבוה מראשותיו של חולה.
אבל שנים קורין בעניין אחד, אמר רב הונא ובמדורה אפי' עשרה בני אדם אין קורין כאחד. שמש אינו קבוע אינו בודק כוסות וקערות לאור הנר.
מסדר ראשי פרשיות לאור הנר, מכאן ראי' לומר במה מדליקין, ולומר קרובות בליל יום הכיפורים דאימת ציבור עליהן כדאמרינן הכא אימת רבו עליהן. אבל ליל פסח שחל להיות בשבת לא יקרא לאור הנר האגדה אם לא יקרא אחר עמו באותו תפלה. ודוקא אחר היודע לקרות אבל תינוק או אשתו שאינן יודעים לקרות לא סגי. וביום הכפורים שקורין יחידים אימת יום הכפורים עליהם, גם בשאר ימים טובים מתירים לומר המעריבים ונותנים לב זה על זה.
<h2>דף יד.</h2>
האוחז ספר תורה ערום, פירשו בתוס' הוא הדין כל כתבי הקודש אסור ליגע בלא מטפחת ובתוספות אפי' סמוך לנטילה.
<h2>דף טו:</h2>
הכל הולך אחר המעמיד מסקנת התוס' לפרשב"ם לכולי עלמא הלך אחר המעמיד וא"כ כלי מתכת שניקב בשוליו ואינו מחזיק רביעית ותיקנו אומן כותי צריך להטבילו עיין ספר התרומה ופרק קמא דשבת ופרק בתרא דע"ז.
<h2>דף יז:</h2>
מתירים עם השמש בתלוש, במחובר אפי' בקבלנות אסור. ורבינו תם לא רצה לסמוך על היתר לכתת האבנים אע"ג דהאבנים תלושים כיון דהוו צורך מחובר. אבל דבר תלוש בביתו של כותי כגון כלים לכובס ובגד לארוג ומנעלים לתקן מותרין עם השמש רק לא יאמר לכותי בפירוש תקן לי בשבת.
<h2>דף יח.</h2>
פותחין מים לגינה ומניחין מוגמר או גפרית תחת הכלים ואספלנית על גבי מכה ערב שבת עם חשיכה ומתמלאין ומתגמרין ומתגפרין ומתרפאות והולכות כל השבת כולה.
אין מניחין קילור על גבי עין בשבת אדם בריא ולתענוג, אבל בתוך העין ולרפואה שרי דווקא בערב שבת ואיספלנית על גבי מכה שאין בו סכנה [דוקא] בערב שבת ואם נפלה בשבת מחזרין אותה כל זמן שלא נפלה איספלנית על גבי קרקע כדאיתא פרק המוצא תפלין [ק"ב ע"ב].
מאן תנא שביתת כלים בית שמאי. רבינו תם פסק כרב יוסף ושרי לתת חטין ברחיים מערב שבת ור"י פסק כרבה דאסור אפי' לבית הלל דמשמעת קול. ולית להו שביתת כלים ואפי' עביד הכלי מעשה, ואם כן מותר להשאיל קרדום ומחבתו לכותי מערב שבת אע"פ שעושה בו מלאכה בשבת, אבל להשכיר כלום אסור מערב שבת מפני שנראה כשכר שבת, אפילו שכרו לשבוע או לחדש. אבל ברביעי או בחמישי שרי להשכיר לכותי לשבוע או לחדש. אבל ליום אסור אפי' ברביעי כמו שוכר לשמור פרה אדומה, אבל בשבת עצמו אסור אפי' להשאיל הכלי. אבל בהמתו אסור להשאיל ולהשכיר לכותי אפי' ברביעי אם יודע שיעשה בה הכותי מלאכה בשבת, ואפי' משכיר סוסו של ישראל לישראל ליום ואינו עושה בו מלאכה בשבת לא יטול שכר שבת. ויש מתיר להפקיר הבהמה מערב שבת, וכל הערמה כה"ג נראה בעיני דאסור. מעשה הוה באיש שהי' לו תנור והשכירו לאופה כותי ואסר רבינו גרשם ז"ל ליטול שכר שבת מדתני' לא ישכור אדם מרחצו לכותי. ועוד היה מעשה בימיו באחד שקנה סוס בשבת והלקהו והריוח שהרויח בסוס כפהו ליתנו לעניים. ועוד כתב אם אותו מקום פרוץ לענין מילי דשבת יחמירו עליו יותר כדאמרינן בסנהדרין בית דין מכין ועונשים שלא מן התורה.
<h2>דף יח:</h2>
לא ימלא נחתום חבית של מים ויתן לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה ואם עשה כך למוצאי שבת אסורים בכדי שיעשו. האי בישרא דגדי' ושריק, מפרש בעל הלכות גדולות דמכאן ואילך איירי לצלי, ונראה דאין הלכה כרב אשי דהאי לישנא דשרי ברחא ולא שריק דסוגי' דלא כוותיה הילכך מותר לתת שפוד של בשר לתוך התנור ופיו מכוסה לצלות עם חשיכה אע"ג שלא יהי' מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי כרב אסי ודווקא כשהעוף והטלה אינו שלם אלא מנותח אבל שלם אסור דדווקא פסח שרי דבני חבורה זריזים הן ויש אש בתוך התנור. אבל סמוך לאש חוץ לתנור אסור לצלות ולשפות קדירה אא"כ מבושל וצלי כמאכל בן דרוסאי כדתנן אין צולין אלא כדי שיצלה מבעוד יום ואוקימנא בבישרא אגומרי היינו חוץ לתנור סמוך לגחלים דאי על גחלים ממש היאך יקחם בשבת. בקדירה שאצל האש אין לישראל להגיסה דהוה כבישול כדפריך תלמודא ודילמא מגיס להו.
<h2>דף יט.</h2>
וכתב שהובא לישראל בשבת עיין פרק ג' דמסכת ביצה. אין משלחין אגרות בע"ש אא"כ קצץ ואם יכול להגיע ושכיח במתא מי שנשלח לו שרי ואם קצץ שכרו שרי אפי' עם חשיכה וברביעי ובחמישי שרי אפי' לא קצץ. דווקא איגרות שניכר כתב יד ישראל ביד כותי, אבל שאר מלאכות כגון כלים לכובס ועור לעבדן לא בעי קציצה, ודווקא מלאכה שאין הגוף נהנה מהן אבל מלאכות שגוף ישראל נהנה מהן לא מהני קציצה כגון נכרי שהדליק הנר בשביל ישראל לא ישתמש ישראל לאורו. ואסור לומר לכותי מע"ש תדליק הנר הלילה או תכבהו אבל אם הי' שם נר והדליק הכותי עוד נר (והרבה ב' נרות) מותר לישראל להנות מהן. אכן בליל שבת ובשבת אסור לומר לכותי תרבה האש או בנרות. וראיתי בזה קלקול במשתאות שעושים בחורים לילי שבת או בנשואין באמרם לכותים להרבות באש ובנרות ושרא להן מרייהו. אכן הגאונים התירו לומר לכותי בחול מדוע לא הרבית באש או בנרות בשבת שעברה אע"פ שעל ידי כן יעשו לשבת הבאה. ומצאתי כתוב שר"ת התיר לומר לכותי לטלטל נר הדלוק כבר כדי למשוך יין. ועל אודות היהודים הקונים מכסים ומשכירים להם כותים לקבל המכס בשבת התיר הר"מ ז"ל והביא ראי' מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי אבל לישב אצל הכותי המקבל המכס אסור. ועל המדורות שהשפחות כותיות מבעירות בשבת בבית ישראל מעצי ישראל אסור דכותי לאו אדעתיה דנפשיה עביד. ולחמם בית החורף בשבת יש גאונים שהתירו ובשעת הקור דווקא וכתבו הכל חולים הם אצל הצינה ואם אין ממש חולים מצטערים הם ואמרו בכתובות פרק אף על פי גונח יונק חלב בשבת אמנם טוב להחמיר היכא שאינו צורך גודל כי רוב פעמים אין נזהרים מלומר לכותי או לשפחה או להרבות או למעט וזהו איסור גדול שלא לצורך. ובעיירות ובכפרים שהשוק ביום השבת אסר רבינו שמואל בר ברוך ליתן מעות לכותי בע"ש לקנות לו בשבת. אבל התיר לומר לכותי קנה לעצמך ואם אצטרך לאחר השבת אקנה ממך ואתן לך ריוח כדאסיקנא גבי חמץ ישראל וכותים שבאים בספינה ערב שבת. שאין לעכב בעל חוב בשבת, אבל יכול לומר לשופט בחול מדוע לא עכבת אותו כותי בשבת שעבר.
אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים, מסקנת התוס' דאסור ליכנס בה בע"ש כדי לילך מחוץ לתחום, והגאונים התירו ליכנס בה בע"ש כדי להרויח למזונות כדמסיים בסיפא דברייתא אבל לדבר מצוה מותר ולמזונות חשיבי ליה מצוה. ורבינו אבי"ה הביא ראי' מפרק אלו מגלחין דקאמרינן במזונות כולי עלמא לא פליגי דשרי. ולמלאות מים או לספינה לעשות צרכיו מחוץ לספינה אכתוב בעז"ה פ' הזורק. והילוך וטלטול בספינה ולצאת מן הספינה אכתוב בעז"ה פ' מי שהוציאוהו. ויש מפרש דהך ברייתא דאין מפליגין מיירי דוקא בים הגדול משום צער רוח בשבת אבל בשאר נהרות שרי, ועל הקרון אסרו התוס' אפי' לישב עליו מע"ש ליכנס בו בשבת מכמה טעמים ורוב הטעמים שייך נמי בספינה העולה מלמטה למעלה לכן לא ידעתי היתר ליהודים העולים בספינה מלמטה למעלה אפילו נכנסו בה מערב שבת.
<h2>דף יט:</h2>
הורה רבי חנינה בר רבי ישמעאל לשון ספר התרומה. אבל גיגית מליאות ענבים ובעטו אותם במקלות נראה דאסור למשוך בהם דרך ברזא בשבת אמנם חבית מלאה ענבים שלמים וממלאים החבית מיין שפירש מותר למשוך היין בשבת שהיוצא מן הענבים מתבטל ביין.
<h2>דף כ.</h2>
ובגבולים כדי שתצית האור ברובו, משמע מכאן דאין לישראל לעשות אש בע"ש אא"כ שתשלוט האור ברוב כל עץ ועץ, אכן בפחמין אין לחוש. חנני' אומר חייב אדם למשמש בבגדיו ע"ש עם חשיכה.
<h2>דף כ:</h2>
אין מדליקין לא בלכש וכו' כתוב בשם רבינו שמשון מקוצי דבר שאפשר לעשות בלא נר כגון למשוך יין מן החבית וכיוצא בזה מותר לעשות לאור הנר הפסול כיון שיש נר כשר בבית. ובספר התרומה אסר לעשותו. וראייתו מדאמרינן לקמן שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם לא יתן בתוכם שמן כל שהו וידליק.
מכאן ואילך פסול שמנים. שעוה איצטריכא ליה נר שעוה כעין פתילה. מסקנת התוספות להיתר בנר שעוה ונר חלב כעין פתילה. ושעוה דנקט משום דאורחא דמילתא לעשות נר שעוה ולא אסר אלא ליתן חתיכת שעוה וחלב על גב פתילה.
<h2>דף כא:</h2>
נר חנוכה בתוספות הלכה אסור להשתמש לאורה וכבתה אין זקוק לה. מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. ובספר המיימוני פירש דהוא כמו חצי שעה. דאי לא אדליק מדליק לפירוש התוספות ורוב הגאונים מצוה להדליק מתחילת הלילה ואם לא עשה כן ידליק כל הלילה. ואם שכח או נאנס מלהדליק לא ידליק בלילה אחרת נרות של לילה ששכח. אי נמי לשיעורא עד שתכלה רגל מן השוק. בספר המיימוני משמע שיעור חנוכה יותר ממהלך מיל דהיינו תחום שבת יהי' דלוק. הוה מישתתפנא בפריטי. כתב רבינו אבי"ה הוא הדין לכל נר מצוה כגון נר שבת ונר יו"ט די בשיתוף. אכסנאי שאין לו אשה בביתו חייב להשתתף. בגי' שמעתי מי ששיתף חבירו עמו לנר מצוה צריך להוסיף מה שיתן לו חבירו. ע"כ. ומהדרין מן המהדרין פירשו בתוספות אנר איש וביתו קאי ואז יש היכר והידור להוסיף בכל לילה. על פתח ביתו מבחוץ היינו לדידהו, אבל לדידן בפנים סמוך לפתח. נר חנוכה שהניח למעלה מעשרים אמה או בפסול אחר יכבנה ויחזור וידליקנה.
שמן שנתן בנר וכבה או הותיר יוסיף עליו בליל שני ומדליק וכן כל ימי חנוכה וכשיעבור חנוכה ישרוף כל הנותר דהוקצה למצותו.
נר חנוכה מצוה להניח תוך עשרה טפחים ואמר ר"י דאדחויא דגמרא לא נסמך לכתחילה וטפח הסמוך לפתח מבפנים לדידן ובצד שמאל הפתח ובבית הכנסת דאין המזוזות יניח בימין.
<h2>דף כב.</h2>
אתרוג מותר בתשיעי ספק ולא נוי סוכה דאי מתרמי סעודתא בין השמשות דשמיני עצרת הוי צריך למיכל בסוכה ואיתקצאי וגם משום ביזוי מצוה, ונפקא מינה לאסור אפי' נפלו.
מתירין מבגד לבגד. ומזוזה לפי תירוץ אחד בתוספות מותר ליטלה ולהשימה בבית שדר בו ולפי תירוץ האחרון אסור וכן נהגו לאסור. וציצית מטלית שוכני עפר יש מקומות שנהגו להסירם. ויש שקושרים תוך הכנף ויש מסירים חוץ לארון.
<h2>דף כג.</h2>
שמע מינה הדלקה עושה מצוה. ופסקו התו' דמותר להדליק נר של חול מנר מצוה להדליק בו נר מצוה אחרת, ורבינו שמשון כתב דנהגו להחמיר, אבל זה פשוט וקשוט דאין מדליקין נר של חול מנר של חנוכה ונר שבת ונר בית הכנסת. אני ראיתי מדליקין אבוקות ונרות במוצאי שבתות כדי לילך לבית מנר בית הכנסת ובתחילה הוקשה הדבר בעיני עד אשר בינותי דהוי נמי נר מצוה כדאשכחנא במדרש על מה זכה שאול למלוכה על שהאיר קיש אביו במבואות האפילות וכן מצינו בשמן תרומה [תרומות פי"א מ"ו]. הדלקה במקומה בעינן לכן אין להדליק נר חנוכה ונר שבת ונר יו"ט ולהשימם במקומות אחרי הדלקה אך תחילה ישימם במקומם ואחר כך ידליקם.
ונשים חייבות ולהכי אם אלמנה בעלת הבית והיא יודעת לברך היא תדליק ותפטור בני ביתה כדאמרינן אשה ודאי מדליקה. וכל מצוה ומצוה בו יותר מבשלוחו כדאמרינן מסכת קידושין פרק האיש מקדש [מ"א ע"א].
מריש הוה מהדר אמישחא. פי' בתוס' שמן זית יפה לנר שבת. דיו לספר תורה דיו שלנו ולא של גל"ש וכן בתוס' גיטין פרק המביא תניינא ותו' נידה.
הרואה נר חנוכה חייב לברך ודוקא שהוא במדבר או בספינה ואינו יכול להדליק אבל המדליק בלילה הראשון יברך שלש בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר חנוכה, שעשה נסים ושהחיינו. ובשאר הלילות אין מברך זמן. ואחרי ההדלקה יאמר הנרות הללו אנו מדליקין על הנסים ועל הגבורות ועל התשועות ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה על ידי כהניך הקדושים והנרות הללו קודש הם ואין אנו רשאים להנות לאורן זולתי לראותן בלבד להודות לשם קדשיך על נסיך ועל גבורתיך ועל תשועתך, והכי איתמר במסכת סופרים.
ושמונת ימי חנוכה אפי' יחיד גומר את ההלל ומברך תחילה וסוף דכל יומא ניסא איתא.
<h2>דף כג:</h2>
מילא קערה שמן והקיפוה פתילות. כפה עליה כלי עולה לכמה בני אדם. לא כפה עליה כלי אפי' לאחד אינו עולה. מכאן הוכיח בספר המצות דאין לעשות נרות חנוכה בעיגול.
ואם שבת הוא ידליקו תחילה נר חנוכה טרם יקבל שבת ואח"כ נר שבת.
משום פירסומי ניסא פי' בתוס' ראש חדש טבת שחל בשבת מפטירין רני ושמחי ולא השמים כסאי. וקורא בתחילה בענינו של יום ואחר כך ראש חדש ומפטיר קורא בשל חנוכה עיין פרק בתרא דמגילה. דבי נשא דבי רב שיזבי מכאן פסקו בתוספות לכתוב בכתובה אם אבי הכלה בחיים שכותבים דהנעלת ליה מבי אבוה, ואם נפטר יכתבו מבי נשא. ומיהו במקום אחרות פסקו אף אם נפטר יכתבו מבי אבוה וראי' מתמר דכתיב שבי אלמנה בית אביך וכבר נפטר שם אביה, ומהא דאמר בגטין על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות.
<h2>דף כד.</h2>
מזכירין של חנוכה בברכת המזון ובתפילה בהודאה וגם מזכירין של חנוכה במוספין דראש חדש ואם לא אמר אינו חייב להחזיר ואם רצה יחזור ושל ראש חדש מזכיר בברכת המזון ובבונה ירושלם.
מזכיר בהודאה בין בתפילה בין בברכ' המזון דהודאה היא ולא תפלה ומטעם זה יש שאין אומרים כשם, אבל בספר רוקח יש דצריך לאומרו כי ניתקן תיבות כמנין כהנים ותיבה אחת יותר מיוחנן בשביל ענוותו. או דילמא כיון דלא אסור במלאכה פירשו בתוס' דראש חדש מנהג שלא לעשות מלאכה כדאמר הני נשי דנהיגי דלא למעבד בראש חדש. ובפרקי רבי אליעזר מפרש טעמא דניתן לנשים שלא פרקו נזמיהן לעגל. ורוב נשים יש להן וסת מחדש לחדש. ימים שאין בהם קרבן מוסף פסקו התוספות ורוב הגאונים אם שכח לומר על הנסים בחנוכה ופורים אין מחזירין אותו בין בתפלה בין בברהמ"ז ורבינו אבי"ה פליג.
של תענית שחרית וערבית ומנחה פירוש ערבית כניסת התענית ואנו אין עושין כן לומר ענינו אלא במנחה אך שליח ציבור אומרה אף שחרית דאי אפשר שלא יתענה אחד מן הקהל ואם שכח יחיד לאומרו בשומע תפילה ונזכר קודם שעקר רגליו אומרה באלהי נצור לפני עושה שלום במרומיו ומסיים בלא ברכה. וכן המתענה בשבת כדאיתא בירושלמי ומיהו יש פוסקים לסיים עיין בספר המצות. לן בתעניתו שני ימים או בשלשה בלא אכילה מתפלל דוקא מנחת יום ראשון. ויחיד יאמר ענינו ביום צום תעניתי עיין פרק קמא דתענית. ולית הילכתא ככל הני שמעתתא. חל ראש חדש בשבת המפטיר אינו מזכיר ראש חדש ומהאי טעמא אינו מזכיר של שבת ביעלה ויבא ולא ראש חדש או יו"ט בברכת מגן אבות בדברו, אבל במנחת יום הכיפורים אומר על התורה ומזכיר יום הכיפורים. ובמקום שאין מנין אין יחיד אומר כלל מגן אבות.
<h2>דף כה:</h2>
הדלקת נר בשבת חובה פירשו בתוספות במקום סעודה. ופסק רבינו תם שיש לברך להדליק נר של שבת ואפילו היה לו נר דלוק כבר יכבנה וידליקנה שנית לעת ערב בערב שבת ובלבד שלא יקדים ולא יאחר. ובקיץ יכול לאכול לאור היום שלא במקום הנר, ובקיץ יעשו נרות ארוכים שלא יכבו קודם לילה ואם לא יעשו כן הוי ברכה לבטלה דשרגא בטיהרא מאי מהניא. ויברך קודם שידליק אך יהא בדעתו שלא לקבל שבת עד אחר הדלקה.
עריבה מליאה מים מכאן משמע דצריך אדם לחוף ראשו בערב שבת וידיו ורגליו.
סדין בציצית פירש רבינו תם דכלי פשתן אין לעשותם ציצית אפי' ממינו. ומברכין על טלית להתעטף. ולילה לאו זמן ציצית ולהכי נשים פטורות. ואם רצו יחמירו כרב יהודה ורב עמרם דרמו תכילתא לפרזמא דאינשי ביתיה. ומי שאין לו טלית מצוה לקנותו.
<h2>דף כו.</h2>
רבי שמעון [שזורי] אומר מדליקין בשמן פקועות ובנפט. פרק בהמה המקשה אמר אנא כי האי סבירא לי הלכה כרבי שמעון בן שזורי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי וכתב שם בתוספו' אהא סמכינן ומדליקין בכל השמנים בערב שבת דלית הילכתא כרבי שמעון בן שזורי בהא.
<h2>דף כז:</h2>
כל היוצא מן העץ לפירוש רש"י משמע דאין לעשות פתילה מצמר גפן וקנבוס. ומסקנת התוספות להיתר ומנהג פשוט לעשותן.
<h2>דף כט.</h2>
ולא בסמרטוטין שאינם מחורכים פסקו התוספות דאין צריך להבהב הפתילה ונשים יקרות המדליקות ומכבות חומרא בעלמא הוא אכן בהלכות גדולות פסק להחמיר.
<h2>דף כט:</h2>
גורר אדם וכו' פסקו התוספות מטה וספסל בין גדולים בין קטנים ובלבד שלא יהא פסיק רישא לעשות חריץ. וגם לא יתכוין.
מוכרי כסות מוכרים כלאים כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. פסקו התוספות דוקא דלא הוי פסיק רישא כגון שלבש מלבושין די.
<h2>דף לד.</h2>
ג' דברים צריך אדם לומר בביתו ערב שבת עם חשיכה עשרתם וערבתם הדליקו את הנר וצריך למימר בניחותא כי היכי דלקבלו מיניה.
<h2>דף לד:</h2>
בין השמשות משתשקע החמה לפירוש רבי אליעזר ממיץ בספר יראים צריך לקבל שבת מבעוד יום גדול כדאמרינן במתא חזו תרנגולי.
<h2>דף לה.</h2>
אפילו בת תרי כורי מותר לטלטל בשבת כלי גדול ואפי' מחזיק מ' סאה.
<h2>דף לה:</h2>
שש תקיעות תוקעין. בזמן הזה עניית ברכו קבלת שבת. וכתבו הגדולים אם אדם לא התפלל מנחה בערב שבת ומצא החזן אומר ברכו לא יענה ברכו עם הקהל כי לאחר שענה ברכו לא יוכל להתפלל מנחה דהויא דחול, אך יתפלל שתים של שבת.
<h2>דף לו:</h2>
כירה שהסיקו וכו' הא רבי שמעון פירשו בתוס' דמוקצה מחמת חסרון כיס אסור לטלטל מחמה לצל. ובית הלל אומרים מחזירין פסקו התוס' אהלי עראי כגון קדירה על גב כירה או שולחן על גב שראגי"ן. היכא דמחיצות כבר עשויות ואינם עושים אותם בשבת שרי אבל אהלי קבע כגון דכרי רב הונא פרק המוצא תפילין אסור לפרוס האהל אפי' המחיצות עשויות כבר.
להחזיר תנן. בספר תרומה ורוב הגאונים פסקו כחנני' כל שהוא כמאכל בן דרוסאי משהי לכתחילה והכא איירי בחזרה ושיעור בחזרה הוי שאין שהות להחם קודם ברכו על גבי כירה גרופה וקטומה אם היתה הקדירה צוננת אבל אם עוד היום גדול להחם קודם קבלת שבת אם היתה צוננת קרי השהאה ושרי על גבי כירה, ואפי' אינה גרופה ואינה קטומה. ובחופות כשיש יורות על גבי טרפי"ד או תלויות והאש תחתיהן ועבדי כותים מחממים אותם אם לא נתקררה שאינם ראוים לאכול בלא חימום שרי אפי' מצטמק ויפה לו שרי כרב ששת. אבל לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי ושכח והשהה על גבי כירה שאין גרופה וקטומה אסור כרב נחמן ואפי' קידרא חייתא. והא דשרינן קידרא חייתא ה"מ בתנור שחומו רב. ולסמוך אצל האש תבשיל שנתבשל כל צרכו שרי אפי' אין שהות להחם קודם ברכו דאיבעיא להו מהו לסמוך ופשט דסומכין ואין לחלק דהתם משום דופן כירה מפסיק כדפירש בספר הרב מרדכי. (בהגהות פ' כירה דף קע"ח עמוד ד' באריכות) ובתוספות אסור.
<h2>דף לח:</h2>
ומה שנוהגין לתת התבשיל בתוך התנור סמוך לברכו או סמוך לחשיכה בכדי שלא היתה יכולה להתחמם אם היתה צוננת איסור גמור הוא. ואפי' נתבשל כל צרכה ואפי' תנור גרוף וקטום כדתנן תנור שהסיקו בקש ובגבבה לא יתן בתוכו ואין תקנה לדבר אם לא יתן בחמין גרמא בשר חי. אסור להשים הקדירה או פשטידא על גבי תנור בית החורף חמי' אפי' בערב שבת סמוך לברכו בכדי שלא היתה יכולה להתחמם וכל שכן בשבת עצמו דאסור ודוקא שהיד סולדת בו. וכל מה שהתרנו היינו דווקא בכירה או בתנור אבל בהטמנה אסור אפי' בגפת ואפי' בערב שבת ובכל דבר המוסיף הבל. ופירוש דהטמנה כגון שמדביק בקדירה כל סביביו עיין בתוספות ובספר התרומה. מצאתי בתשב"ץ אבל על דפים שעל גבי תנור מותר. אכן בספר רבינו אבי"ה כתב דהילכתא כחנני' בין בהשהאה בין בהטמנה כל שהוא כמאכל בן דרוסאי או מבושל גמור וכ"ש בשר חי שרי וכל משניות דאסרי בבשיל ולא בשיל אי פליגיה אחנני' לית הלכתא כוותיהו. עוד הקיל רבינו אב"ן בצפנת פענח דשרי להטמין הקדירה אפי' בגחלים ובאבנים סביב הקדרה וראייה מדתנן אין צולין בשר וכו'. ובית הלל מתירין עם השמש ומוקי לה בבישרא אגומרי וכיון דעשה מחיצה באבנים סביב הקדרה אין דעתו לאכול הלילה ולא יחתה, והאריך בראיות עד דרך טוב וישר להעמיד הקדרה על גב כירה ולא תוך [כירה] ודוקא במאכל בן דרוסאי ולא קידרה חייתא דמבשל בשבת עכ"ל. ואמנם טוב לעשות כדלעיל לפי רוב הגאונים, ובריש פרק במה טומנים עיין. ורב אלפס החמיר ופסק דלא כחנני' ואסר מצטמק ויפה לו. לא יטמין ביצה בחול חמה בשבת.
<h2>דף לט.</h2>
שורין אותו בחמין מכאן משמע דבר שנתבשל קודם שבת מותר ליתנו אצל האש במקום שאין היד סולדת בו או בכלי ראשון דאין בישול אחר בישול אבל יש בישול לאחר צלייה (כדתנן) [כדתניא ברכות ל"ח ע"ב] צלאו ואח"כ בישלו ומוקי לה כרבי יוסי דאמר יוצאין ברקיק השרוי ולא במבושל אלמא יש בישול לאחר צלייה ובישול הילכך יזהר אדם שלא ישרה פתו תוך קערתו אם היד סולדת וכן צלי לא יתן אפי' לכלי שני. ורבינו אבי"ה הקיל וראי' מפרק כיצד מברכין דקאמר עד כאן לא קאמר רבי יוסי אלא גבי מצה וקולייס האספנין ודגים מלוחים שבקל מתבשלין הילכך אין מדיחין אותם בחמין אפי' בכלי שני.
<h2>דף לט:</h2>
ממעשה אנשי טבריה בטלה הטמנה פירשו בתוס' דאסרו אף באכילה כדקתני ואסורים בשתייה. ראיתי מעשה שהטמינה שפחה כותית חמין משחשיכה ואסרו התבשיל כי הי' צונן בעת שהטמינו והתירו הבשר שהי' ראוי לאכול צונן. ובית הלל מתירין להחם ביו"ט חמין לרגליו ולא כל גופו. וגם אסרו זיעה במרחץ ביו"ט. הלכה כרבי יהודא בחמין אסור אפי' הוחמו מערב שבת, בצונן מותר ודוקא להשתטף לשפוך על איבריו אבל רחיצת כל גופו לא שרי אפי' בצונן על גב קרקע ודוקא בבריכה העשוי כעין כלי אבל בנהר שרי כן פסקו התוס' ורבינו אבי"ה וראי' מפרק שמונה שרצים רוחצים בימי גרר וכו'. חמין שהוחמו מערב שבת למחר רוחץ פניו ידיו ורגליו. מרחץ שפקקו נקביו מערב שבת למוצאי שבת רוחץ בה מיד. מכאן צריך עיון על בתי חורף שמחממין אותם מתחתיהם ועל הנקבים יש קערות ברזל או סתימת אבן אם מותר לפותחן בשבת, אכן ראיתי נוהגים בו היתר.
<h2>דף מ.</h2>
ראו שאין הדבר מתקיים התירו לחם חמי טבריא. כתב ראבי"ה טוב להמנע גם מחמי טבריא דלא התירו אלא מפני שראו שאין הדברים מתקיימים. אמר רבא האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקרייה עבריין.
<h2>דף מ:</h2>
מיחם אדם אלונטית ומניחם על בני מעיים בשבת. אלא כדי שתפיג צינתו אבל סמוך לאש כדי להפשיר לא. וגם לא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה [מכאן משמע דלא יטול אדם ידיו ויחמם מיד כנגד המדורה.] שמע מינה הפשירו לא זה הוא בישולו וה"ה יין ומים מותר לפשר בכלי שני.
בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא, ודברים של חול מותר לאומרם בבית הכסא ואפי' אמרם בלשון הקודש. ודברים של קודש אסור לאומרם שם אפי' בלשון חול. ואם ראה שום אדם עושה איסור מותר לאומרם בלשון הקודש לאפרושי מאיסורא.
<h2>דף מב.</h2>
הילכך קוץ ברה"ר מוליכו פחות פחות מארבע אמות ובכרמלית אפי' טובא רבינו אבי"ה אומר ה"ה שיכול לטלטל כל דבר שיזוק בו האדם.
אבל באמבטי חמין לתוך צונן אבל לא יתן אדם צונן לתוך חמין אפי' בכלי שני.
<h2>דף מב:</h2>
האילפס והקדרה. רבינו תם פוסק דעירוי ככלי ראשון ודייק מסיפא. ולפירוש הירושלמי מבשל כדי קליפה הילכך דין מליגת תרנגולין אם עירה עליה מכלי ראשון אינו צריך אלא לקלוף העור ולא יותר ולפעמים אפילו קליפה אינו צריך אם ראש התרנגולת למעלה דהנוצה מגינה. וכתב רא"ם דכלי שני נהי דאינו מבשל בולע ומפליט הוי ואם מלגו תרנגולים טריפה וכשירות יחד אסור אפי' בכלי שני ששומן בקל נבלע כדאמרינן פרק כל הבשר רב מרי בר רחל אימלח ליה בשר שחוטה בהדי נבילה ואסר אפי' בכלי מנוקב אבל כשירות הנמלגות בכלי שני שרו אע"ג דליכא למימר דמא מישרק שריק מ"מ אינו נוח לבלוע בשומן עיין פרק כל הבשר ופרק בתרא דע"ז.
והיינו דרב נחמן פסקו רוב הגאונים הילכתא כי האי לישנא דכל שני לשונות בדאורייתא הלך אחר המחמיר ובדרבנן הלך אחר המקיל או אחר אחרון. ויש גאונים האומרים שכל איכא דאמרי טפל לגבי קמא מ"מ בהא הילכתא כי האי לישנא דלא פליגי ומותר לתת מלח אפי' בכלי ראשון. והמחמיר שלא ליתן מלח בקערה כל זמן שהיד סולדת בשבת תבא עליו ברכה והרבי דן אומר דמלח שלנו דמתקנים אותו ע"י בישול אין לחוש דתנינא כל שבא בחמין וכו'. וטוב להחמיר שלא ליתן מלח אפי' בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בשבת.
אין נותנין כלי תחת הנר לקבל שמן אם נתנוהו מבעוד יום מותר אבל נותנים קערה לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים ואפי' מערב שבת מפני שהוא מכבה כי בודאי יפלו הניצוצות אבל אם [אין] נותנו לדעת כיבוי כגון מים שנותנים בלנפ"א ולהגביה השמן שרי.
<h2>דף מג.</h2>
דאסור לבטל כלי מהיכנו והכי הילכתא ולא כרבי יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל.
לפני האפרוחים פירשו בתוס' דאפרוח חי או כל בעלי חיים מוקצה הן כגרוגרות וצימוקים ואפילו לטלטל. לסגור תיבה בשבת אסור מפני הזבובים לכן מניח התיבה קצת פתוח.
<h2>דף מג:</h2>
מת המוטל בחמה או במקום צר שלא יוכלו קרוביו לישב אצלו מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. דמנח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. כתב רא"ה אם חוששין שלא יתקשו איבריו ולא יהא ראוי עוד לפשוט והוא ביזיון מניח עליו ככר או תינוק ודוחק הככר עד שיתפשטו איבריו כדחזינן פרק המצניע גבי ההוא שיכבא דשרי רב נחמן לאפוקי לכרמלית. ורבינו ברוך פליג בספר התרומה. והלכה טלטול מן הצד שמיה טלטול היכא שהטילטול הוא בשביל דבר מוקצה דומיא דמת דשמעתין, אבל היכא דהטילטול מן הצד אינו לצורך דבר מוקצה כגון מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות עיין פרק כל הכלים ופרק חלון. ואינה מצלת באהל המת כיון דאינו מבטלו שם ומיירי דאינו סותם כל הנקב דאם סותם כל הנקב אפי' אין מבטלו שם סותם כדאמרינן פרק בתרא פקקו המאור בטפיח והתם לא בטלו דאי בטלו הוי בונה בשבת וכן פרק בתרא דמגילה גבי בי כנישתא קמאי. ומיהו תנן אי חזי למאכל אדם או לבהמה או למיעבד בו מאירי גרוגרות דלא הוי כלי, אפי' סותמת כל הנקב בעי ביטול עיין פרק לא יחפור בגמרא [ב"ב י"ט ע"ב].
<h2>דף מד.</h2>
חוץ מן המסר הגדול [קכ"ג ע"א] ומיהו לצורך גופו ולצורך מקומו מותר והוא הדין לנר שהדליקו בו באותו שבת. ומיהו צרורות או מעות דלא הוי כלי אסור לטלטל לצורך גופו ולצורך מקומו אם לא בטילטול מן הצד ודוקא בשוכח שלא נתכוין להניח שם כל השבת.
נר שהדליקו באותו שבת אסור לטלטל ומותר שמן שהדליקו באותו שבת נמי אסור ומטה ושולחן ותיבה שהיו עליהן מעות בין השמשות והניחם עליהם כדי להיות שם כל השבת אסור לטול משם.
<h2>דף מז:</h2>
אין נותנין כלי תחת הנר לקבל שמן אם נתנוהו מבעוד יום מותר אבל נותנים קערה לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים ואפי' מערב שבת מפני שהוא מכבה כי בודאי יפלו הניצוצות אבל אם [אין] נותנו לדעת כיבוי כגון מים שנותנים בלנפ"א ולהגביה השמן שרי.
במה טומנין אין טומנים בכל דבר המוסיף הבל פירש הר' יוסף דכוליה מתני' מיירי בשיל ולא בשיל ורבינו תם פירש דבהטמנה החמירו. ומה שאנו מטמינים על עשטר"ך חמה או בגומה משום דאינו מטלטל דומיא דרמץ וגם אינו מוסיף הבל מעצמו כל זה בתוספות. אבל טוב יותר על גב כירה או תוך התנור מוגף ויתן חתיכת בשר חי כדלעיל. ורבינו שמואל פסק דמותר להשים תפוחים סמוך לחשיכה אצל האש או לתוך הקכלי"ן אע"פ שאינם יכולין לצלות קודם חשיכה כיון שנאכלין כמו שהן חיין ולא דמו לבשר ובצליית ביצה דאין נאכלין חיים כל כך. ואם הוציאם מן הקכלי"ן ועדיין לא נצלו אסור להחזירן דנהי דנאכלין חיין אסור לצלות ולבשל בשבת. הג"ה תפוחי יער אין נאכלין חיין וצריך לצלותם מבעוד יום גליון עד כאן. מה שאמר ממיחם על גב מיחם פירשו התוספות הא דשרינן קיתון נגד המדורה דוקא ברחוק מן האש שלעולם לא יתחמם כי אם להפשיר.
<h2>דף מח.</h2>
מתירין בית הצואר פירש ריב"א שנתקשרו בשעת כביסה. והרמז"ל אסר להתיר קשר מכנסיים וחלוק שנתקשרו יחד [בכביסה וכל שכן זוג מנעלים שנתפרו יחד] כמנהג הרצענין. ומסיק זה חיבור וכו' ומכאן התיר בספר הרב רבי מרדכי ז"ל לסתור בשבת פירש סתימת התנור שסתמו מערב שבת, וגם הביא ראי' מהא דשרי למיברז חבית ונראה לחלק כיון דתנורים שלנו מחוברים נראה לאסור.
הא בעתיקי פירשו התוס' דאם ניתקו חוטי סרבל או רצועות מנעל מן הנקב רחב מותר להחזירו בשבת אכן חוטי בתי ידים שקורין בשטי"ן אסר הרמז"ל למותחן בשבת דאמרינן פרק כלל גדול המותח חוט התפירה בשבת חייב חטאת. הג"ה בספר המצות קטן על כן אסור למתוח חוט של תפירה של בתי ידים אלא אם כן יש נקב רחב קצת ומתוקן בתפירה בעיגול הנקב. מה בין זה למגופת חבית פירשו בתוס' וחכמים מתירין להתיז מגופת חבית או לנוקבה ולמיברז חבית בבורטיה ומשם התיר בספר רבי' אבי"ה להתיז ברזא ע"י דורשל"ק בשבת כדאמרינן פרק חבית ושוין שנוקבין נקב ישן רק שיכניס בו ברזא מתוקנת מערב שבת.
<h2>דף מט.</h2>
כאלישע בעל כנפים פירשו בתוס' כל אדם חייב להניח תפילין רק שלא יהי' חולה מעים שיוכל להזהר שלא יפיח וישן בהם, אבל אם הוא בעל קרי אין להמנע מלהשים תפלין. נטלם מראשו כי עבור זה לא הי' נראה ככופר אבל לשנויי ערקתא דמסאנא נראה ככופר, ודוקא שהכירו בו שהוא יהודי ומשנה כדי שיהיו סבורים שכפר אז אסור. אבל ראיתי רבותי מתירין ללבוש בגדי שטרייכהיי"ט בשעת הסכנה כדי שלא יבינו שהוא יהודי ובזה ליכא חילול השם ודוקא שתפור בקנבוס שלא יהא שעטנז ודוקא מפני צורך גדול.
טומנים בשלחין בתוס' כתוב דעור אסור לטלטלו אם לא ביבישה דחזי למיזגא עליהן או ביחדו לישיבה. והילכתא כרב אסי פרק כל הכלים פסקו התוס' בעצים בעי קישור ובאבנים בעי סיתות ובתוס' הרבי שמואל פסק דבאבנים גדולים דאי אפשר להזיזן שרי לישב עליהן.
מנער הכיסוי והן נופלות ואם יש גחלים קצת בכירה או בתנור אסור לישראל ליטול הקדרה כי מנער הגחלים בנטילת הקדירה. וגם אסרו הגאונים לומר לכותי ליטול הקדרה ואם הוציא הכותי הרגיל בכך מעצמו אין לאסור לאוכלו. והא דמנער הכיסוי דוקא דכיסוי מגולה קצת שיוכל לאוחזו.
<h2>דף נ:</h2>
בשביל צער או בשביל בושת מותר לתת בגד על המכה בשבת ולא לרפואה לכתחילה בשבת עיין לקמן בסוף פרק שמונה שרצים.
<h2>דף נא.</h2>
ומותר לתת חתיכת גלד בקנקן בקיץ כדי לצננו בספר התרומה. וכתב רבינו אבי"ה דמותר לשבר הגלד וליקח מים תחתיו שלא יהי' בהם גלד, כדאמרינן שובר אדם חבית ליטול ממנו גרוגרת וכל שכן הא. כסהו ונתגלה מותר לכסותו באותו כיסוי עצמו ולא להוסיף כיסוי ובני אדם הנותנים בגדים וכרים וכסתות סביב התבשיל בשבת שלא יתקרר לא יפה עושים אכן אותו כיסוי עצמו מותר להחזיר ואף אם גילהו בידים כן פסקו התוספות.
<h2>דף נא:</h2>
אין מרסקין צריך להזהר שלא יטול ידיו בשבת בשלג ובברד ובגלד או להשתין על שלג וגלד. וכן אסור ליתן פשטידא על תנור בית החורף או שאר שורטובי"ל שנקפה ונקלש דנמחה ונולד הוי. בתשב"ץ אבל אם יש דפין עשויין על גב התנור אז מותר להניחם על הדפים. מהרמז"ל התיר להטיל מים בשלג מידי דהוה אדריסת רגל דמותר.
קדמיה חמריה לחמרא דרב משמע דמכבדין בדרכים ובפרק שלשה שאכלו מסקינן אין מכבדין אלא בפתח הראוי למזוזה הכא מיירי שהולכין בדרך אחד והתם דרך מקרה יחד באו.
<h2>דף נב.</h2>
אמר שמואל הלכה כחנני' הגאונים פסקו כרב דאמר בין לנוי בין לשמור נטירותא יתירתא יותר מדי משוי כגון חמור בפרומביא וסוס בפרוזמיא ובאפסר יחד או פרה באחד מהם. ורא"ה התיר לסוס שעסקיו רעים לצאת בשניהם. לעגלים בחבל כי הכל לפי ענין הצורך אבל לנוי ושירות הרבה יותר מדי אסור. ואדם מותר להשים רסן בפי הסוס ולהשים רסן על צואר הסוס וכ"ש שיהא מותר לתלות בצואר רק שיאחוז האיש סוף הרסן בידו ולא יצא החבל או הרסן מתחת ידו טפח ומה שבין ידו לסוס יהי' גבוה מן הקרקע טפח.
<h2>דף נב:</h2>
יוצא חמור במרדעת בקשורה לו מערב שבת ומותר לתת מרדעת על החמור בשבת לילך בחצר ולא טרסקל. לא יצא הסוס בחצר בזנב שועל ולא בזהורית שבין עיניו ולא התרנגולים בחוטין שברגליהן לסימן [ולא ברצועות ברגליהן לסימן] ולא הפרה בעור קופר ולא ברצועה בין קרניה ולא בזוג שבצוארה.
<h2>דף נג:</h2>
סכין ומפרכסין לאדם דוקא שמן אבל חלב ושומן לא דהוי נולד. אבל בחול אפי' חלב שרי ואע"ג דסיכה כשתי' כדכתיב ותבוא כשמן בעצמותיו וגו' אסמכתא בעלמא הוא ובמקום צערא לא גזור דאמרינן ביוהכ"פ סך כדרכו מי שיש לו חטטין בראשו. ומפרכסין בין גילדי צואה ובין גילדי מכה. שמע מינה דלית הילכתא כותיה ודוקא הולכה בחצר דאין הוכחה דהוי לרפואה שרי רבי יאשיה אבל העמדה (בשים) [במים] ורפואה גמורה אסור לעשות לבהמה בשבת עיין ספר התרומה. ובספר רבינו אבי"ה כתב בהמה שאחזה דם מותר לומר לכותי להקיזה וראי' מדשרו רבנן פ"ק דפסחים להקיז לבכור.
ושהי' תחום שלה מובלע פירשו בתוס' דוקא בקריאה אבל לרודפה חוץ לתחומה לא שרי. מכאן נראה לר"י מקומות שרועות הבהמות חוץ לתחום יכולין למסור הפרות לרועה ואע"פ ששנינו במסכת יום טוב הבהמה כרגלי הבעלים דמה שהכותי מוליכה חוץ לתחום דמי לקריאה.
<h2>דף נד.</h2>
אדם מותר לחרוש עם בהמה ולמשוך דבספר רבינו אבי"ה איכא פלוגתא דרבוותא אם מותר ליהודי לרכוב ולהוליך חבל הכלב בידו לצוד, אינו אלא משום כלאים דחבלים שכורך סביב ידו. וה"ה דאסור לכרוך בידו חבלי שתי בהמות כלאים ולהוליכם.
<h2>דף נה.</h2>
אע"ג דלא מקבל לוכחינהו דוקא מסופק למוכיח שמא יקבל תוכחה, אבל אם ברור לו שלא יקבל מוטב שיהיו שוגגין. תמה זכות אבות אבל ברית אבות לא תמה לצדיקים כדאי' בויקרא רבה הילכך מזכירים אותם עיין בתו' דף נב.
<h2>דף נז.</h2>
במה האשה וכו' לא בחוטי צמר פירשו בתוס' דוקא בכרוכים אבל בקלועין בשערה כגון הורשנו"ר שרי דליכא למיחש דילמא שרי להו בשבת דאסור לסתור קליעת שער בשבת. וטלית אי אפשר לאסור מטעם זה דילמא שלפא דאי אפשר לה לילך בלא טלית ודברים שמותר לה לצאת בהן כגון חגור וכיוצא בזה מותר לקשור ולהתיר ברשות הרבים. ויוצאה אשה במפתח כסף תקוע בשלשלת כסף תלוי בצוארה ולא בלולאות משי ואיש מתקנו בסוף חגורו. ויש גאונים שהתירו אף של ברזל רק שיהי' קטן שהוא קצת נוי ומהודקת במסמרים לחגור.
ולא בעיר של זהב פירשו בתוס' דנושקא שרי והכא בעטרה מיירי ודוקא לחתנים וכלות אסרו עטרות משום שמחה יתירה אבל לשאר אדם שרי.
<h2>דף נז:</h2>
אין בהם משום כלאים פירשו בתוס' משום דהן קשים ולא הוי אסורים אבל טיפי"ש שהן קשין ומוצעין על [ספסלים בלא כרים וכסתות מותרין לישב עליהן וכשהן מוצעין על] גב כרים וכסתות אסור לישב עליהן כי הן עולין מן הצדדים ועובר משום לא יעלה. וקונט"ר וונב"ש אם יש בתוכו כלאי בגדי צמר אסור דהמחט מחברם. ואם יש בתוכו גיזי צמר מותרין דחוט התפירה אינו מחבר הצמר אך הפשתן מחבר יחד וביניהם הגיזין ובספר המצות פירש טעם אחר.
<h2>דף נט:</h2>
הבנות יוצאות בנזמים שבאזניהם. תרי המייני קאמר בספר רבינו אבי"ה אפילו לדברי המפרש לאיסור אם חגור אחד על התחתון ואחד על מלבוש העליון שרי. ואסור ללבוש שני סרבלין להוציא לצורך חבירו שילבשנו.
<h2>דף ס.</h2>
לא יצא בסנדל המסומר תפרו מבפנים מהו משמע דסתם סנדל תפור מבחוץ ולהכי נהגו לתפור מבחוץ מנעל של חליצה. ולא בשריון ולא במגפיים ולא בסייף ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח.
<h2>דף סא.</h2>
נועל של ימין תחילה וקושר של שמאל תחילה. דילמא מיפסקן. בתוס' פסקו דצריך אדם להסיר תפלין של ראש כשיוצא לפנות, ואין צריך להסיר תפלין של יד.
<h2>דף סא:</h2>
או דילמא מזלא דגברא תיקו הילכך מותר לצאת בקמיע מומחה בשביל חולה או שלא יחלה ואפי' אין בו סכנה ודוקא מאדם מומחה שריפא שלשה בני אדם כל אחד מחולי משונה מחבירו וכל אחד בלחש משונה אע"פ שלחש זה לא ריפא כי אם פעם אחת או קמיע זה ריפא שלשה בני אדם בין קמיע של כתב בין של עקרין מותר לצאת בו אפי' יתננו אדם נכרי.
היה שם כתוב על ידות הכלים יגרר ויגנוז. ואם קמיע מחופה בעור נכנס בו לבית הכסא.
<h2>דף סב.</h2>
וחלופיהן באיש דטבעת שיש עלי' חותם פירש בקו' חותם צורה לחתום בו איגרות או לכל דבר סוגר שרי לכתחילה ואף לפי הירושלמי לדידן לית לן רה"ר. אבל טבעת שאין עלי' חותם שרי לאשה ולא לאיש ומדלא אסרינן דילמא איתרמי להו טבילה או נטילת ידים וצריך להסירה, משמע דאין צריך להסיר טבעת בשעת נטילת ידים רק שיהא רפה קצת וכן הוא בספר רבינו אבי' עיין בהאי פירקא בסמוך.
מאי כולייר מכבנתא פירש נושקא פירש וורשפכ"ט ואם סוגרת בה מפתחי חלוקה מותר דלא שלפה ומחוי' דלא תגלה בשרה וכן אם תקועה בשלשלת כסף או זהב ומכנסת ראשה בשלשלת, אבל תלוי במשי לא.
<h2>דף סב:</h2>
שלשה דברים מביאין האדם לידי עניות המשתין לפני מטתו ערום ודוקא דמהדר אפי' לפוריא ולארעא והמזלזל בנטילת ידים ושאשתו מקללתו בפניו ודאית ליה לקנות תכשיטין ולא עביד.
<h2>דף סד:</h2>
שהתקינה לה במוך בנידתה פירש שלא יפול הדם על בשרה וישרט בשרה דאמר להצילה מטינוף אסור, דכל אצולי מטינוף משוי. רבי מני בר ששון רבינו תם פסק כוותיה כדי ליישב המנהג משום דאין לנו רה"ר אך כרמלית והוי כחצר ולא גזרינן דילמא שלפא ומייתא ארבע אמות וגם תכשיטין דחייצי לענין טבילה כגון טבעות האצבעות במסכת מקואות משמע דחייצי ולא אסרינן להו בשבת משום דלית לן רה"ר גמור, מכאן משמע דצריך להסירן בשעת נטילת ידים.
<h2>דף סה.</h2>
פורפת על האגוז לכתחילה בשבת ועל האבן שתקנו קצת מערב שבת ועל המטבע שפירף בו מערב שבת. וכן עושים לבתי שוקיים ליתן בו אגוז או שום דבר ולכרוך הרצועה סביב להדקו. אשה חשובה לא שלפה דוקא תכשיט דאין דרך שאר נשים לצאת בו אבל תכשיט שמתקשטים בהן נשים אסור אף לאשה חשובה כל זה בתוספות.
ביומי תשרי. אין לנידה לטבול במקוה טיט או בגלוי על הנהר היכא דיש ביאה דמתביישת ולא טבלה שפיר. זב טעון מים חיים ולא זבה. ולא אמרינן קמא קמא בטיל דהיכא בטל דלבסוף איסור רבה שיתן טעם בהיתר. ומותר לטבול בנהרות כשמואל דאמר נהרא מכיפיה מיבריך. עיין במרדכי דבפרקין דף קע"ד בשם הר"ם.
<h2>דף סה:</h2>
הקיטע יוצא בקב ומותר לילך במקלו במקום שאין עירוב אבל זקנים אסורים לילך במקלות דלתרוצי סוגיא עבידי.
<h2>דף סו.</h2>
אין יוצאין בלוקטמן בפרק הנודר מן הירק תניא יוצאין בשק עבה מפני הגשמים ותניא בתוספתא אבל לא במחצלת מפני הגשמים. יוצאין במוך ובספוג וקליפת השום וקליפת בצל ובאגד שעל גבי המכה [ואם נפל לא יחזיר, ואגד שעל גבי המכה] או על גבי כויה יכול ליקח בידו ולקנח פי המכה כדרכה ולהחזירה ולא צריך חוט או משיחה. ורבינו אבי"ה כתב דחתנים מותרים לישא הטלית תחת המקטורן אף במקום שאין עירוב. אשה חולקת בהן שערה לפירש"י אסר לחלוק שיער בשבת.
<h2>דף סו:</h2>
יוצאת אשה באבן תקומה ויוצא אדם בשן של שועל חי למי שישן יותר מדי, ושן של שועל מת למי שאינו יכול לישן.
<h2>דף סח.</h2>
גר שנתגייר בין הכותים בפני שלשה מיירי. דלא הוי גר בעד אחד.
<h2>דף סט:</h2>
אמר רב הונא היה מהלך במדבר וה"ה בספינה ואינו יודע אימתי שבת עושה בכל יום כדי פרנסתו ומונה ששה ומשמר יום אחד לעשות בו קידוש והבדלה.
<h2>דף עב:</h2>
רבא אמר פטור. והא דאמרינן יהרג ואל יעבור היינו לקבל עליו באלוה ועוד האריך.
<h2>דף עג.</h2>
ארבעים מלאכות חסר אחת נקט האי לישנא ולא נקט ל"ט משום דהם כנגד מלאכות הכתובים בתורה ובפסוק אחד אנו מסופקים ויבא הבית לעשות מלאכתו. הזורע בריש מועד קטן איתיה משקין מים לזרעים חייב משום זורע. וכתוב בספר יראים צריך אדם ליזהר כשאוכלין בגנות בקיץ בשבת שלא לשפוך וליטול ידיו או להשתין על העשבים דפסיק רישיה הוא לענין גדול וכן יזהר אדם שלא ישליך זרעים במקום גשמים ובספר התרומה התיר לשפוך יין או להשתין דמייבשי'.
<h2>דף עג:</h2>
היתה לו גומא וטממוה בבית חייב משום בונה בשדה משום חורש. האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים. אין עימור אלא בגידולי קרקע. מכאן פירות שנתפזרו בחצר אין ללקטם ולקבצם.
<h2>דף עד.</h2>
כאן בקנון כאן בתמחוי פירש רבינו תם שלשה מיני ברירות, ביד לאלתר מותר לכתחילה בקנון לאלתר פטור אבל אסור, בנפה חייב חטאת אפי' לבו ביום חייב חטאת. ואי קפיד אמישחתא חייב משום מחתך עץ.
<h2>דף עד:</h2>
דפרים סילקא דוקא סילקא אבל שאר אוכלין לא שייך טוחן ודוקא הדק הדק. הלכך מותר לפרר לחם. אין עיבוד באוכלין. אין להתיר מליחת אוכלין כדאמרינן במסכת ביצה. ובפרק שמונה שרצים אסור למלוח צנון ולהשהותו במלח אך לטבל חדא חדא. ואין מירוח באוכלין ספר התרומה.
התולש את הכנף. מכאן מוכיח השוחט ביו"ט אין לתלוש הנוצה ממקום שחיטה, אך יצדד את הסכין.
<h2>דף עה.</h2>
הלומד מן האמגוש חייב והיודע לחשב תקופות ומזלות ואינו מחשב אסור לספר הימנו.
<h2>דף עה:</h2>
הממרח רטייה והשף בין העמודים חייב משום ממחק. מסתת חייב. הממחק על עוגות שכותבין עליהן וגם ביצה קלופה. וכתב הרמז"ל דאין להאכיל בידים לתינוקות דהוי ליה מוחק ואף שלא על מנת לכתוב, מ"מ הוי איסור דרבנן אבל אין מוחין לתינוקות דקטן אוכל נבילות, אין בי"ד מצווין להפרישו, ומביצה קלופה דאמרינן פרק כל היד דילמא מצות מגולות ואני הרגלתי לכתוב בדבש מעורב במעט מים דהוה מי פירות ולא הוי מוחק.
<h2>דף עו:</h2>
המוציא כל הני שיעורין לענין חיוב חטאת, אבל פחות מכשיעור איסור דרבנן כדאמרינן פרק כלל גדול וכי מותר לאפות פחות מכשיעור בספר רבינו אבי"ה.
כוס ברכה. מפורש בערבי פסחים [ק"ה ע"ב] ובמסכת ברכות [ב' ע"א] דכוס ברכה בעינן דליהוי שלם ויהי' בו רביעית יין.
<h2>דף עט:</h2>
קלף פירשו בתוספות מקלפין את העור לשנים, עליון קרוי קלף ותחתון קרוי דוכסוסטוס ואית דמפרשי איפכא, וגויל נתקן במקום שער ולא לצד בשר וכותבין על קלף על צד שכנגד הבשר ועל דוכסוסטוס על צד העליון שכנגד השער וקלפים שלנו דין קלף להם וכותבים [עליהם] לצד הבשר. ס"ת תפלין ומזוזות אע"ג דלא עפיצן ועיקר הענינים אלו במסכת מנחות [ל"ו ע"א].
<h2>דף פא:</h2>
וחכמים אומרים לא יטול אלא מן האבוס פירשו בתוס' ראוי לאבוס כגון שהוא נקי ואפי' מונח בקרקע יכול לחצוץ בו שיניו.
אסור לפנות בשדה נירה בשבת. צרור שעלו בו עשבים מקנח בו, ובלבד שלא יתלוש העשבים. ולא יקנח בכרשיני בבלייתא. אסור למשמש בצרור כדרך שממשמש בחול פירשו בתוס' משום דהוי מחליק עפר.
<h2>דף פב.</h2>
דלא מקנחיתו אחספא, ולא קטיל לכו כינא אמנא, ולא אכילתו ירקא מכישא דאסר גינאה. ומקנח בקש, לטלטל אבנים לקנוח בשבת עיין פרק לולב הגזול ומקנח בתבן ובכל דבר שאין האור שולט בהן. ועתה אין נזהרין כי בתי כסאות שלנו אינן בשדות. הוצרך ליפנות ואכל, אכל ולא שתה, אכל ולא הלך ארבע אמות, הוצרך לפנות ואינו יכול מה יעשה ויפנה. הנכנס לסעודה צריך לבדוק עצמו.
<h2>דף פב:</h2>
אמר רבי עקיבא ע"ז ישנה לאברים פי' בתוס' לענין איסור פשיטא ליה דאסורה. שני מיני איסור מצטרפין לאסור הקדירה.
<h2>דף פג:</h2>
לא ימנע אדם מדברי תורה אפי' בשעת מיתה ואפי' שעה אחת.
<h2>דף פד:</h2>
ערוגה ששה על ששה טפחים זורעים חמשה מינים.
<h2>דף פו.</h2>
פולטת ש"ז ביום שלישי טהורה.
<h2>דף צ.</h2>
נזדהר איניש ממקק ספרים. תכך משיראי ואיילא דעינבי ופח דתאיני והה דרמוני.
<h2>דף צ:</h2>
שושיבא חגבים אינן טעונים שחיטה.
<h2>דף צד:</h2>
ההיא שיכבא דהוה בר דוקרת שרא להו רב נחמן בר יצחק לאפוקי לכרמלית ואפי' לרבי יהודה. מי קמעייל לרה"ר לכרמלית קאמינא. גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה.
והוא שפירשו כלפי מעלה פירש רש"י כלפי ראש אצבע שרי להסירם משום צערא אבל פרשו כלפי היד אסור. ורבינו תם פירש איפכא. ומספק אסור להסיר צפרנים בכל ענין בשבת. כוחלת ופוקסת משמע בתוס' דאסור לסרוק שער לא ביד ולא במסרק בשבת.
<h2>דף צה.</h2>
החולב והמחבץ והמגבן חייב חטאת. ולא תהא כותית מחבצת ומגבנת של ישראל בשבת.
דילמא אתי לשוויי גומות במתכוין ולהכי אסרינן בערובין נשים המשחקות באגוזים, ולא מחינן לתינוקים קטנים משום דאין בית דין מצווין להפרישן.
והאידנא דסבירא לן כרבי שמעון שרי לכתחילה. ויש מפרשין דלכבד קאמרינן ושרי, ואין נראה מדקאמרינן פ' כל הכלים בהא לימא ר' אלעזר משמע דליכא מאן דשרי לכבד (בתוס' דף צ"ה מבואר) אבל לרבנן לא שרי.
<h2>דף ק:</h2>
ולעולם שופך על דופני הספינה ועושה צרכיו על דופני הספינה, ומהדופן יפול למים דכוחו בכרמלית לא גזרו. ובתי כסאות (של) [שעל] המים אם יש מחיצה למעלה מן הנקב או למטה מן הנקב עשרה שרי ואם יעשה דף תחתון שתפול הצואה על הדף שרי בין על המים בין ברחוב למעלה מעשרה כיון דאין לנו רה"ר וכחו בכרמלית לא גזרו ואע"ג שתפול הצואה מן הדף לרחוב או למים. ומכאן דמותר לאדם לשפוך בביתו ובחצירו ואף אם המים יוצאים למבוי.
<h2>דף קא.</h2>
ספינה היכא שאינה עמוקה עשרה ואינה גבוה י' מבחוץ כולי עלמא מותר לטלטל מן הים לתוכה ומתוכה לים. והיכא דאין רוחב הספינה ארבע טפחים בתוך גובה שלש אז הוי הספינה כים ואין מטלטלין תוך הספינה אלא ארבע אמות, אך מן הספינה לים ומן הים לספינה שרי. והיכא דעמוקה עשרה מבפנים ואינה גבוה עשרה מבחוץ מן הים יש גאונים שפוסקים כרב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי עושה מקום ארבע על ארבע וממלא פירוש מחיצה גבוה עשרה ברוחב ד' ורבי' שב"ט וריב"א פסקו כמ"ד מוציא זיז כל שהוא וממלא, והיכא דגבוה עשרה מבחוץ לכ"ע שרי בהוצאת זיז כ"ש.
<h2>דף קא:</h2>
ספינות קשורות מערבין ומטלטלין מזו לזו. נפסקו נאסרו פירשו בתוס' דוקא באין גבוהים עשרה דאי גבוהים עשרה טפחים שרו כדלעיל בתוספת גזוזטרא רשות היחיד.
<h2>דף קב:</h2>
עייל שופתא בקופינא דמרא רבא מחייב משום בונה והקשה בתוס' והא אין בנין וסתירה בכלים ותירצו י"ל היכי דרפי ולא מיהדק כדאמרינן לעיל במטה של טרסים פרק כירה ואם הי' רפוי מותר אבל היכא דצריך כח לא. ולפי זה כוסות של כסף ושל עץ ושטנד"א של ביהכ"נ העשוים פרקים, אם מהודקים הם אסורים לפורקן ולהחזירן בשבת. ואם אבד מפתח ביתו או תיבה אסור לשבור הפותחת בשבת, ורבינו אליעזר ממיץ תירץ בספר יראים תירוץ אחר, ולפי זה מותר לשבור בתיבה ולא נהגו כן.
<h2>דף קג.</h2>
קעביד בארעא דחבריה משמע פסיק רישיה דלא ניחא ליה שרי. אוכל בגינת חבירו מותר ליטול ידיו, ואינו חושש שיפלו על העשבים בשבת.
<h2>דף קד:</h2>
כתב במשקין ובמי פירות ובכל דבר שאינו מתקיים פטור אבל אסור.
<h2>דף קה:</h2>
וחייב אדם לקרוע על רבו ועל חכם שמת ולא נהגו לחלוץ כתף. והעומד על כל אדם בשעת יצאת נשמה חייב לקרוע, אך נהגו להקל כרבי יהודה פרק אלו מגלחין דאמרינן הקורע למטה יצא [כ"ו ע"א].
הקורע בגדיו והמשבר כליו והמפקיר מעותיו בחמתו כאלו עובד עבו"ז, אבל להטיל אימה על בני ביתו להדריכם בדרך ישרה מותר לשבור כלים שבורים.
<h2>דף קו:</h2>
ואין נותנין לפניהם מזונות אבל חי' ועוף שבביתו נותנין לפניהם מזונות ומ"מ אסור לצודן כדתנן פרק שמונה שרצים חי' ועוף שברשותו הצדן פטור, ואמר שמואל כל פטורי דשבת פטור ואסור, ואמרינן פרק מפנין [קכ"ח ע"ב] אין מדדין תרנגולת שברחה לכן תרנגולת שיצתה מן הבית בשבת אסור לצודה, אך דוחין אותה עד שתיכנס כיון דרחב הוא ולא נקיט לה בחדא שחיא. ואם תינוקות קטנים או כותים צדים אותם להחזירה אין מוחין להם.
<h2>דף קז.</h2>
לבד מהני תלת דפטור ומותר גבי נכנס לבית ונועל ביתו לשומרו ומאותו טעם מותר לנעול בית החורף בשבת, ואף כי פורחים בו עופות כאשר הורגלו. ואידך הצד נחש שלא ישכנו, ואפי' אין בו סכנה כדפירש בפרק קמא. ואידך המפיס מורסא בשבת אם להוציא ממנה ליחה מותר, פירשו בתוספות שאינו חושש אם יסתם הפה מיד, ולפי זה טוב לעשות ע"י כותי, במורסא שאין בה סכנה.
<h2>דף קח.</h2>
האי מאן דתליש פיטורי מאונא דחצבי חייב.
מי שנגפו ידו או רגלו צומתו ביין ולא בחומץ אבל מכה על גבי היד ועל גבי הרגל הרי היא כמכה של חלל ומחללין עליה את השבת.
<h2>דף קח:</h2>
בהילמי ובלחיים יש מחמירין כרבי יוסי שלא לערב שמן ומלח ואח"כ מים. אכן פרק קמא דעירובין משמע דהילכתא להקל.
אין עושין מי מלח עזה תרי תילתא מלח וחד מיא. טבא טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים ערבית בחמין מכל קילורין שבעולם. יד לחוטם יד לפה יד לאוזן יד לחסודה יד לאמה מעטרה ולמעלה תיקצץ. עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת. מרא רמא ודמעתה וקדחה ותחילת אוכלין. מעלין אונקלות בשבת כדאיתה פ' אין מעמידין. פדעתא עצבתא אישתא צמירתא כמכה של חלל דמיא ומחללין עלי' השבת. ביצה מותר למלוח בשבת גי' מצאתי בסמ"ק אבל צנון אסור לשהות בתוך המלח יותר מחתיכה אחת, אבל לטבול פעם אחת שרי כרב נחמן ע"כ. יין לתוך העין אסור על גב העין מותר. רוק תפל אפי' על גבי העין אסור.
<h2>דף קט:</h2>
כל האוכלין שהם מאכל בריאים בחול אוכל אדם לרפואה בשבת, ואפי' לחולה שאין בו סכנה.
<h2>דף קי.</h2>
מהו לשתות מי רגלים בשבת ומסיק דאסור ובספר רבינו אבי' דיקדק רבינו אפרים על כרחך מיירי בחולה שאין בו סכנה ומדבעי בשבת מכלל דבחול שרי, וכן משמע פרק קמא דבכורות גבי עור בפני החמור. ואם נפלו מי השתנה בקדירה שרי למי שאינן יודעים כיון שאינו נמאס בעיניו ולא עבר על בל תשקצו. בפרק לפני אידיהן הבולע נימא של מים מחמים לו חמין בשבת אדהכי והכי נגמע חלא.
<h2>דף קי:</h2>
ובארצכם לא תעשו פי' התוס' דאסור. לשתות כוס עיקרים ואפי' שותהו לרפואה ולא להתעקר, ואע"ג דבכל התורה הלכה כרבי שמעון בדבר שאין מתכוין מותר. ותרנגולים ואלים שסירסן כותי, מותר לאוכלם, מדאסר לגבוה מכלל דלהדיוט שרי.
<h2>דף קיא.</h2>
החושש בשיניו לא יגמע החומץ ויפלוט, אבל גומע ובולע וכ"ש שמטבל כדרכו. ולא ישוף אדם סם בשיניו בזמן שמתכוין לרפואה. ואם מפני ריח הפה מותר עיין בספר אלפסי. סך שמן פירש"י בתוס' פרק רבי אליעזר דמילה [קל"ד ע"ב] אמר אביי שמע מינה כתיתין מסו ואסור ליתן בגד פשתן או גמי על גבי מכה. אין לועסין משתיקי משום רפואה ואי משום ריח הפה מותר, ומכאן פסק רבי שמחה דמותר לאכול בשבת שרשים מתוקים. ולגמוע ביצה חיה בשבת כדי להנעים הקול ולא לרפואה.
<h2>דף קיא:</h2>
קושרת אשה מפתחי חלוקה וחוטי סבכה וקושר אדם רצועות מנעלו המחוברים בו, וטוב לעונבם דהלכה כרבנן דעניבה מותרת בספר התרומה.
<h2>דף קיג.</h2>
חבל שבראש הבהמה קושרים באבוס ושבאבוס קושרין בבהמה ולא יביא חבל ויקשור ראש אחד בבהמה וראש האחד באבוס. התיר רצועות מנעל בדרבנן יש מפרשים אין חולצין מנעליהם כי אם בליל שבת הילכך פטור אבל אסור ולפי זה אסור לקשור שני ראשי אבנט אלא יש לעשות בוקלא בראשו. ויש מפרשים בדרבנן אין מהדקין בדוחק וחולצין אותו קשורין לעולם.
מציעין את המטות מלילי שבת לשבת ויותר טוב להציעו מערב שבת אבל לא יציעם משבת למוצאי שבת. ולא אמרן אלא שאין לו להחליף כתב רא"ם טליתות שלנו שהן לבנים ואין צריכים בו ביום ל"ש חדשים ל"ש ישנים אסור לקופלם אפי' באדם אחד, והני מילי בסדר קיפולו הראשון אבל שלא בקיפולו הראשון נראה דמותר ואפי' בשני בני אדם. יש לו להחליף בגדים בשבת יחליף.
<h2>דף קיג:</h2>
כדיבורך של חול מכאן משמע לפירוש התוספות שאין להרבות דברי הבאי בשבת וכן משמע בירושלמי מאימיה דרבי טרפון. שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול דלא לפסע פסיעה גסה. אבל הנערים השוחקים יחד בשבת שרי שמתענגים בריצותם וכן פירש בספר המצות. ולבית המדרש ולבית הכנסת מצוה לרוץ ואפי' בשבת כדאיתא פרק קמא דברכות. [ו' ע"ב] קניבת ירק מזה נהגו לשחוק באגוזים ביוה"כ.
ליעבר במיא דילמא מיתווסן מאניה ופרק המביא [ל' ע"א] אסר לפרוש בגד על גיגית דילמא מיטמיש במיא. וגבי נידה מערמת וטובלת בבגדי' לא גזרינן שמא יסחוט כיון דצורך מצוה ולא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו כיון דדרך ליכלוך הוא. ומזה הטעם התירו לקנח מים במפה ור"ת התיר לנשים שהתינוקות ליכלכו בגדיהם ליטול ידיהם על מקום הלכלוך. עוד הביאו ראי' מפרק נוטל וממסכת זבחים פרק דם חטאת ורבינו אליעזר ממיץ תירץ בענין אחר. ומנהג טוב כשאדם נוטל ידיו בשבת ויש עליהם רוב מים ינענעם בכח מידיו קודם ניגוב אבל מיין ושמן אין שייך ליבון דאמרינן מסננין יין בסודרין ואף כי יש לדחות דהתם דרך ליכלוך הוא מ"מ אמת הוא דבגד אינו מתלבן מיין ושמן (אין) ואדרבה צריכין לכבסו שנית.
<h2>דף קיד.</h2>
ואפילו במסכת כלה מכאן משמע דפרנס צריך להיות בקי בתורה.
<h2>דף קיד:</h2>
ליתקע. עבור זה נהגו לתקוע במוצאי יוהכ"פ.
<h2>דף קטו.</h2>
מצילין תיק הספר עם הספר מכאן התירו שישים אדם תפלין בארנקי מלא מעות מע"ש ואם תפול דליקה או תפיסה מטלטלין. ומצילין אפי' לחצר שאינה מעורבת אבל עבור טבעת או חפץ אחר לא דבטיל לגבי מעות. ובירושלמי משמע דמטלטלין מעות ע"י ככר או תינוק ולא עבדינן כוותיהו. הלכה כרב הונא דאמר מצילין. בתוספות פירשו דוקא בימיהן שלא היו כותבין תלמוד ותפלות אבל אנו מצילין הכל. ופירש ר"ת כולה מתניתין שהדליקה באותו בית מתוך שהוא בהול אתי לכבויי, אבל אם הדליקה בבית אחר יציל כל דבר המטלטלין בשבת לחצר המעורבת.
<h2>דף קטו:</h2>
שהספרים נכתבים בכל לשון ומגילה עד וכו' פירשו בתוספות לענין הצלה מדתניא מצילין אבל לענין הכשירה צריך לכתוב ספר תורה על ספר ובדיו.
<h2>דף קטז:</h2>
אמר רב ל"ש אלא בשעת הדרשה אבל שלא בשעת הדרשה קורין ואפילו בכתובים וכ"ש בנביאים והילכתא כרב.
אין קורין בהן. בתוספות כ"ש דאסור לקרות באגרות ובשטרי חובות ובספר מלחמות כגון ספרי לשון אשכנז.
<h2>דף קיז:</h2>
נשברה חבית אמר רבינו שמואל בשם ר"ת דוקא נשברה אבל נסדקה ועביד טיף טיף לא בהיל ויכול להציל וראיתי קורין לאומן כותי ולומר לו נשברה לי חבית או נסדקה דדמי לדליקה דהתירו לומר כל המכבה אינו מפסיד.
הציל פת נקיה מכאן אם אפה מצה נקיה או פת נקייה ביו"ט ויש לו דיי לא יאפה פת הדראה. כמה דאפשר לשנויי כתב רבינו אבי"ה דמותר לטלטל מרדה שלנו שירדה בו פת שקרמו פניו מע"ש ואין זו מרדה שבימיהם.
לעולם ישכים אדם בערב שבת להכין לשבת. חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת פירוש לאחוז השתי ככרות בידו ולבצוע מאחת. רבי זירא בצע אכולה שירותא, פירוש חתיכה גדולה.
ורבנן סברי בהדי אמר רבינו תם והלכה כרבנן ורא"ם כתב דסעודה שלישית נמי בעינן לחם. ורבינו תם אומר דנשים נמי חייבות בג' סעודות דאף הם היו בנס לחם משנה. ורבינו אבי"ה כתב דיכולין ליפטר מסעודה שלישית בשטורבי"ל ואע"פ שלא בירך בנתיים. וגם כתב דאין לבטל הדרשה בשביל סעודה שלישית. וגם מצאתי דאם אדם שבע יותר מדיי אין לאכול סעודה שלישית אכילה גסה ויותר טוב שלא יאכל. בפרק השולח גט [ל"ח ע"ב] בהני ג' מילי נחתי בעלי בתים מנכסייהו דמפקי עבדייהו לחירות ודסיירי נכסייהו בשבתא ודקבעי סעודתייהו בעידן בי מדרשא. אמרו עליו על שמאי הזקן [ביצה ט"ז ע"א] כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אמר זו לשבת, מצא למחר נאה הימנו אכל את הראשון. פרק שני דביצה [שם] מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה חוץ מהוצאות שבת ויו"ט שאם הוסיף (לו) מוסיף לו ואמרינן נמי לוו עלי ואני פורע והא דאמרינן עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות יעשנו חול שלא יצטרך.
<h2>דף קיח:</h2>
במה מענגה בדגים קטנים וראשי שומים פירוש שיתחיל לאכול השום מראשו דבחול אין להתחיל מראשו לאכול כדאמרינן פרק בתרא דביצה.
יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בציפורי פירש טברי' עמוקה ומקבלין שבת במהרה ומוסיפין מחול על הקודש ויש מפרשים דבטברי' מכבדין שבת בבגדים בכניסתו ובציפורי מכבדין ביציאתו, לכן יש ללבוש בגדי שבת בכניסת היום עד מוצאי שבת.
<h2>דף קיט.</h2>
ומצוה אפי' לאדם חשוב לתקן בעצמו לצורך שבת כדאמרינן רב פפא גדל פתילות ורבה דצלח ציבי וכו'.
<h2>דף קיט:</h2>
יחיד המתפלל אומר ויכולו ולהכי כופל החזן ואומר ויכולו משום יו"ט שחל להיות בערב שבת דמתפלל היחיד אתה בחרתנו שאין בו ויכולו. שני מלאכים המלוים לו לאדם בערב שבת מצא נר הדלוק שולחן ערוך ומטה מוצעת אומר יהי רצון [שתהא] לשבת הבאה כן וכו'. אמר רבי חנינא לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת ואע"פ שאינו צריך כ"א לכזית לכן נהגו לערוך השלחן כל השבת עד לאחר הבדלה.
<h2>דף קכ.</h2>
ולית הילכתא אלא כרבי שמעון דאמר גרם כיבוי שרי אבל קרובי כיבוי אסור כדאמרינן לעיל סוף פרק כירה. ורבינו יואל אסר גרם כיבוי אפילו ביו"ט אי לא משום היזק.
<h2>דף קכ:</h2>
נר שעל גבי הטבלא מנער את הטבלא מיירי בנר שעוה כדמשמע בירושלמי ואפשר שלא יכבה, ולא הוי פסיק רישא. ונר שאחורי הדלת, פירש כגון נירות חנוכה שתקועין בדלת אסור לפתוח ולנעול דלייט עליה רב. ומשום טלטול אין לאסור נעילת דלת דלא חשוב טלטול, ואם הם נר או מדורה אחורי הדלת ואין תקועין בו גם ע"ז אין פותח ונועל. ובספר המיימוני דאם בנחת פותח ונועל מותר.
הרי שהי' שם כתוב על בשרו לא ירחץ. אסור לעמוד בפני השם ערום אי לא אנח ידיה עליה, משמע אדם (בלא שם מותר).
<h2>דף קכא.</h2>
וסבר רבי יוסי והתניא הזב והזבה פירשו בתוס' דלא פריך מרבנן ארבנן דאיכא למימר דטובל משום תפלת נעילה דזמנה ביום דאי זמנה בלילה ימתין לטבול עד הלילה.
חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים אם יש תפלה היכא דראה קרי, ולפי זה בזה"ז דנהיג כרבי יהודא בן בתירא לבעלי קיריים אין טובלין ביום הכפורים. אבל כהן שראה קרי בליל יוהכ"פ או ביומו טובל ביהכ"פ כיון דנהוג טבילה לנשיאת כפים עיין לקמן פרק כל כתבי.
אין אומרים לו כבה ואין צריך לומר לו אל תכבה וכתב רבינו אבי"ה עבד ושפחה המושכרים לשנה או פחות אדעתא דנפשייהו עבדי ואם עושין מעצמם אין צריך למחות, וגם עושים על ידם לחולה שאין בו סכנה כמו ע"י שאר כותים. ובמקום שיש סכנת הגוף מדליקות ישראל אפי' עצמו יכבה אם סכנה הוא, כגון אנו שדרים בין הכותים התירו הגאונים לומר לכותים לכבות כדמשמע פרק בתרא דיומא. המכבה אינו מפסיד אבל בשאר איסורי שבת לא התירו. ושאר כל המזיקין פירוש שאין בו סכנה ברצין אחריו מותר להורגן ואם אין רצין אחריו דורסו לפי תומו. ופירש דפרעוש מותר ליטלו מעל בשרו ורב יהודאי גאון כתב דרבנן קשישי לא נהיגי למיעבד הכי.
<h2>דף קכא:</h2>
אבא בר מרתי הוו מסקי ביה זוזי בי ריש גלותא הוו מצערי ליה משמע אדם שיש לו ואינו משלם חובשין אותו.
<h2>דף קכב.</h2>
כאותם של בית אביך פירוש ושרי אפילו בניטלין בשתי ידים ואפי' מלאכתן לאיסור. ורבינו אבי' כתב דבעי' שתי ידים לא איפשטא. צואה של אדם ושל תרנגולים וכל דבר המאוס מותר להוציאו בשבת דגרף של רעי מותר לטלטלו.
נכרי שהדליק נר משתמש לאורו ישראל. עשה כבש ירד אחריו ישראל ואם תאמר מ"ש ממשקים שזבו ופירות הנושרות, וי"ל סחיטת פירות ותלישות קל לעשות וגזרינן שמא יסחוט ויתלוש. ולפי תירוץ זה כותי שבישל ואפה לעצמו מותר ישראל לאכול דדבר טורח הוא כנר וכבש דשרי. עוד י"ל במידי דאכילה דוקא אסרינן כגון פירות הנושרים פרק הנושא. אבל נר וכבש אם לא נעשה בשביל ישראל שרי ולפי זה כותי שבישל אסור ואע"ג דהמבשל בשבת שרי דוקא בישראל דלא מחזיקינן אינשי ברשיעי לבשל במזיד אבל בכותי חיישינן שמא יאמר לו לעשות כן בשבת הבאה. וכותי שעשה מדורה לעצמו אין צריך למחות בו כדאמר רבי שמעון אחד גר תושב ושכיר ועבד ואמה עושין. מילא מים לבהמה פירש רבינו תם מדלא נקט כותי שותה אחריו ישראל, ש"מ מילתא דאפשר בעצמו לעשותו כגון אם הביא כותי מים מן הבור באיסור שרי ישראל לשתות דאפשר הישראל מיטפס ויורד וכ"ש אם הביא מן הנהר דישקה הישראל אפי' לבהמתו דאפשר להוליך בהמתו שם לשתות, וברייתא דליקט עשבים בשביל ישראל לא יאכיל מיירי בתרי עברי דנהרא. ורבינו שכ"ט וריב"א אסרי ומפרש דנקט בהמתו לרבותא. ובספר התרומה כתוב אם הביאו בשביל ישראל והולך לו אסור לישראל ליהנות בו.
דקאים לה באפה ואזלה וכ"ש אם ליקט כותי עשבים בשבת ומאכיל לבהמת ישראל אין צריך לומר אל תאכיל ובלבד שלא יערים ללקט בשביל ישראל ואע"ג דגבי נר ומרחץ אמרינן אם רוב ישראל אסור ואפי' לא פירש שאני התם דגופו נהנה אבל בהמתו שרי, כיון דלא פירש בשביל ישראל אני עושה. אבל מעמיד בהמתו על מחובר בשבת.
[ע"ז כ"א ע"ב] לא ישכיר אדם מרחצו לכותי, פירש רבינו תם דלא אסר אלא מפני שנקרא על שמו, ודוקא שמרחץ בבית ישראל, אבל אם הוא בבית אחר ומכירין שכיניו שמושכרת לכותי שרי מתוספות דרבי ישראל עיין לעיל.
אם רוב כותים רוחץ בו מיד אחר שבת, משמע דבר הנעשה בשביל כותי אין צריך להמתין בכדי שיעשו, הנעשה בשביל ישראל צריך להמתין בכדי שיעשו, ובדרבנן כגון דבר הבא מחוץ לתחום איכא פלוגתא דרבוותא, אם צריך להמתין ונהגו להחמיר.
<h2>דף קכב:</h2>
הדר אהדרינהו לאפיה בירושלמי מפרש דילמא אין מטריחין אדם לצאת מביתו. אבל בעלמא נעשה בשביל ישראל וכותי אסור.
כל הכלים הניטלין בשבת אפי' נתפרקו בחול דלתותיהם מטלטלין ואינן דומין לדלתות הבית או של לול התרנגולים דאסורים לטלטול. מכבש של בעלי בתים שכובשין בו בגדים מויריפלי (עץ) שהכובס מכה בו בגדים. וסכינא דאשכבתא סכין ששוחטין בו וכן קורנס של זהבים וכיוצא באלו מוקצה דקפידא עלייהו ולא יטלטלם אפי' לצורך גופו ומקומו אפי' לרבי שמעון. וכל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו או צורך מקומו שרי. ומחט של יד מותר ליטול אפי' הקוץ דחבול וכ"ש לצורך מקומו וגופו. ומכל מקום אינה יכולה לצאת בה לרה"י דלאו תכשיט הוא ואם ניטל חודה או עוקצה הרי היא כאבן ואסור לטלטל לצורך גופה ומקומה. ומחט שיש לה ראש מצד אחד תכשיט הוא ומותר לצאת. אדם ששכח כיסו עליו בערב שבת וכלי שמלאכתו לאיסור עיין פ"ק דיו"ט.
<h2>דף קכג.</h2>
מטלטלין כלי ביו"ט לקצב עליו בשר ביו"ט בתו' פגה שטמנה אם מגולה מקצתה נוטלה ודוקא שלא הניחו להיות עליו כל (ביה"ש) היום אלא שכחו שמה.
אסובי ינוקא הילכתא כרב ששת ופי' בתוס' לכרוך הנער באזור רחב שרי.
<h2>דף קכד:</h2>
חרס קטנה. קרומית של מחצלות שרי פרוזמיות מותר לטלטלן בשבת.
<h2>דף קכה:</h2>
פקק החלון פירש"י דמן הצד שרי והביא ראיות ולר"ת נראה אפי' מן הצד אסור היכא דדופן בא להכשיר כגון דופן ג' בסוכה, אבל דבר עראי לצניעות או מפני החמה שרי ובתו' (דף קכ"ה מבואר היטב) אהלי עראי [אפילו מלמעלה] שרי כגון בודיא דפ"ב דעירובין [ק"ב ע"א].
<h2>דף קכו:</h2>
כיסוי הכלים והוא שיש תורת כלי עליהם וראוי להשתמש בהן שרי לטלטלם ואבנים שטומנים בהן החמין התירו הגאונים לטלטלם ביו"ט בע"ש דלאו בני תיקון ולהכי לא בעי תיקון. נגר הלכה כרשב"ג דשיפהו קצת מועיל בלא קישור, אבל לא שיפהו בעי קישור. וכתב ר"ת הרוצה להשתמש באבן או בבקעת לסמוך הדלת או להכות ברזא בשבת ועשה בו מעשה בערב שבת לשפותו קצת ואי לאו אסור.
מפנין ד' וה' קופות מפרש בירושלמי כגון שאין מחזקת כל קופה כי אם שלש סאים.
<h2>דף קכז.</h2>
עיון תפלה כיוון תפלה, אין אדם מכוין בתפלתו בכל יום.
ששה דברים הקרן קיימת הכנסת אורחים, וביקור חולים, ועיון תפלה והשכמת בית המדרש והמגדל בניו לתלמוד תורה והדן חבירו לכף זכות. גדול הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה שנאמר אל נא תעבור וגו'.
<h2>דף קכח.</h2>
דחזי לאומצה פירשו בתוס' דם האיברים שלא פירש שרי. ואסור למלוח בשר בשבת. ומטלטלין בשר מליח וטפל. ודג דוקא מליח. מטלטלין עצמות מפני שהן מאכל כלבים ודוקא שהוסר הבשר בע"ש דאתמול קיימי לכלבים אבל אכל הבשר בשבת, אתמול לא קאי לכלבים ואין מטלטלין אלא כבית הלל דאמרי דמנער השולחן והן נופלין. חבילי קש אם התקינו למאכל בהמה מטלטלין.
<h2>דף קכח:</h2>
בהמה שנפלה לבור מביא כרים תחתי' ונראה דמותר לומר לכותי. חי' שלשה, שבעה, ושלשים, מחללין שבת ליולדת, ומדליקין לה נר ואפי' היא סומא.
<h2>דף קכט.</h2>
ננעלה דלת בפני התינוק שובר הדלת ומוציאו.
<h2>דף קכט:</h2>
עניני הקזה למעליותא אין נזהרין מלהקיז בשני ובחמישי ובערב שבת. ובמסכת סופרים משמע המקיז לא יאכל בשר עוף, ובימיהם היו מקיזין רוב דמם אבל עתה אין מקיזין כי אם מעט דם. אך נזהרין מלהקיז ערב שבועות משום זיקא דשמיה טבוח. חולה שאין בו סכנה אומר לכותי ועושה.
<h2>דף קלב.</h2>
מבן שמונת ימים מילה שלא בזמנה נמי אין מלין אלא ביום. הלכה כרבי עקיבא דאמר מלאכה שאפשר לעשות אינו דוחה.
<h2>דף קלג.</h2>
עושין כל צרכי מילה מלין ופורעין ומוצצין ונותנין אספלנית. כמה דאפשר לשנויי מכאן משמע דאפילו לחולה משנינן כל מה שיוכלו.
<h2>דף קלד.</h2>
אין מונעין חמין ושמן ומרחיצין הקטן בשבת אפי' הוא יום שלישי למילתו וכ"ש יום שני כי לאחר המילה מחללין שבת אבל קודם מילה אין מחללין שבת ואפי' לומר לכותי להחם חמין דהוי איסור דאורייתא. אכן טומנין חמין בע"ש לרוחצו [בשבת] ואם נשפכו או נתקלקלו אומר לכותי להביא חמין מבית המרחץ שהוחמו בשביל כותי ודרך כרמלית דאיסורא דרבנן שרינן לומר לכותי בשביל מילה וכן הוא בתו' פרק קמא דגיטין ובמרובה עיין שם ובכמה דוכתין. מת בנה ראשון ומת וכן שני ובשלישי אמר המתינו. נשאלתי על איש שמתו לו שני בנים מחמת מילה ומתה אשתו ונשא אחרת וילדה ואמרתי למולו מדקאמרינן הכא אשה, ועוד פרק המפלת משמע דמן האשה נולד הדם וכן עשה ומל וחיה.
<h2>דף קלד:</h2>
בשביל צער או בשביל בושת מותר לתת בגד על המכה בשבת ולא לרפואה לכתחילה בשבת עיין לקמן בסוף פרק שמונה שרצים.
<h2>דף קלה.</h2>
גר (כ)שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף דם ברית וקטן שנולד כשהוא מהול אין צריך להטיף דם ברית כן פסק בהלכות גדולות ורבינו אלפס פסק איפכא. אכן אם נולד בשבת טוב למולו ביום א' שלאחריו. פסק רבינו שמחה מוהל אין לו להתחיל בשבת כדאמר בביצה מפני שצריך לבודקו. בן ח' כאבן ואסור לטלטלו דוקא שאין שערו וצפרניו נגמרין כדאמר פ' הערל ודוקא שטבלה והי' בעלה עמה פעם אחת והלך לו, דאל"ה הוי ספק ומותר לטלטלו, הילכך נהגינן לטלטל כל תינוק. ומניקתו בשבת משמע דאם כואב לאשה חלב בדדי' ואין לה תינוק יכולה להוציא חלבה בשבת. המל ביום תענית לא יטעום המברך ליתביה לינוקא עיין פ' בתרא דתענית.
<h2>דף קלה:</h2>
לקח שפחה משמע לקח עבד מותר להשהותו.
<h2>דף קלו.</h2>
הא לא שהה ספיקא. בהמה שוחטה ביום ח'. באדם ל' אם מת ביום ל' אין מתאבלין עליו. מת ביום ל' אשת כהן עיין פ' החולץ אינה חולצת דסמכי' ארבנן.
<h2>דף קלז.</h2>
קטן חולה אין מלין עד שיבריא חלצתו חמה נותנין לו כל שבעה מעל"ע. מל ולא פרע כאלו לא מל. וכל כה"ג או היאך שהוא צריך למול פעם אחרת, צריך לברך פעם אחרת לפני' ולאחריה אשר קדשנו ולא יאמר קיים הילד הזה.
<h2>דף קלז:</h2>
המל אומר. כתב ראבי"ה מנהג חסידות שלא יגלה המוהל ערות התינוק עד אחר הברכה. (במרדכי ואם לבו נוקפו ובהול מוטב שיגלה קודם). ונהגו העם לברך להכניסו לאחר המילה. ואם אין אב מברך הגדול אחר המילה וקרוי עובר לעשייתו כיון שהוא עסוק במצוה. אבי הבן לא מברך שהחיינו משום צערא דינוקא. ואם אבי הבן מל בעצמו מברך שהחיינו כדאמר במנחות הי' עומד ומקריב מנחות. קטן המסורבל בבשר רואין אותו כשמתקשה אם נראה מהול אין צריך למולו. מעשה שנתן ילד למולו ובא אחר וקדמו ומלו ופטרו רבינו תם דמידי דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו ואפי' תפס והאריך בראיות. שאל רבינו משולם את רבינו שמחה שני תאומים אם די בברכה אחת למוהל ולאב. והשיב אפי' ב' מוהלים ראשון יברך על המילה ואב יברך להכניסם, ומוהל השני יברך בפה"ג ואשר קידשנו ועולה לשניהם, ואע"ג דליכא תינוק שני בביהכ"ס בשעת מילת הראשון, ודמי להא דאמרינן פרק כיסוי שחט חי' יכסנה ואח"כ ישחוט עוף, ומודה לענין ברכה אינו מברך אלא אחת.
רבי אליעזר אומר תולין כורך עליה חוט או משיחה הא דלא מיהדק הילכך מותר לשאת כובעים רק שיהא לו חוט חזק או רצועה שיאחוז בו אם ישיב אותו הרוח, וטוב הוא שיכניס הרצועה תוך פי צואר הסרבל ואז קרוי מיהדק. ויש מפרשים פירוש אחר משום אהל. וכילה לנטותה ולפורקה בשבת יכרוך חוט או משיחה או ישייר בו טפח כהנהו דיכרי או לא יעשה הגג רחב למעלה שלא יהא בתוך שלשה טפחים סמוך לגג רוחב טפח וגם לא יהיו הדפנות מגיעות לארץ. ואם יעשה הדרך האחרון יוכל לישן תחתי' בסוכה עיין פרק בתרא דעירובין. כרבי יאשיהו נהוג כרבי יאשיה בכלאים וכרבי יהודה בן בתירא דבעל קרי מותר בתורה וכרבי אליעזר בראשית הגז וה"ה לענין חזה ושוק.
<h2>דף קלט.</h2>
דילמא אתי למיסרך בתוס' חל מילה ביהכ"פ או בתשעה באב ובשאר תענית או נישואין עשרה בטבת ובשאר תענית יברך על הכוס ולא גזרינן למיסרך שיתנו לתינוק משום דאינו תדיר אבל זמן ביהכ"פ הוא תדיר בכל שנה וכן בתשעה באב במוצאי שבת אין מבדילין על הכוס משום דתדיר הוא בכל ארבע שנים פעם אחת. לכן רק יברך בורא מאורי האש עיין פרק בתרא דתענית ובפרק בכל מערבין.
שלחו בני בשכר מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל הנה רוב הגאונים פסקו כן אע"ג דלא אישתהי. אכן ראיתי רבותי נוהגין כר"ת היכא דמית בין בי"ט ראשון בין ביו"ט שני בו ביום לא יתעסקו בו לא יהודין ולא ארמאין. והיכא דמית מערב יו"ט או מת ביו"ט והוא נפוח חום גדול יתעסקו בו עממין לטהרו ולקוברו ביו"ט ראשון והיכא דמית ביו"ט ראשון ואפשר לשהותו יקבר ביו"ט שני ע"י גוים אכן ישראל יטהרוהו וילבישוהו וישימוהו בקבר.
<h2>דף קלט:</h2>
יוצא אדם בכילה וכסכסיה (פירוש רצועות) ובטלית מצויצת כהילכתה אבל אם הציצית פסול חייב חטאת דחשיבי ולא בטלי. מכאן משמע רצועות התלויות באבנט לצורך בתי שוקיים אינו צריך להסירם דלא חשיבי ובטילי. ויכול לילך יחף ביוהכ"פ במקום שאין עירוב. מסננין יין בסודרין ובלבד שלא יעשה גומא.
<h2>דף קמ:</h2>
ואין גורפין אבוס של קרקע, ואין נוטלין תבן מלפני שור ונותנין לפני חמור, אבל נוטלין תבן לפני חמור ונותנין לפני שור. ומיהו תוס' פסקו בטיט על גבי רגלו כרב פפא להיתר. שומטין מנעל מן האימוס.
<h2>דף קמא.</h2>
הקש שעל המטה לא ינענענו ואם ראוי למאכל בהמה, או שהי' עליו כר או סדין מבעוד יום מותר. טיט שעל רגליו מקנחו בקורה ואין מקנחו על גבי קרקע משום אשוויי גומות.
מידק פלפלא חדא חדא שרי, פירשו רוב הגאונים דבשבת איירי וביו"ט דוכן במדוך של עץ ואפי' ידע כמה קדירה בעי לבשל. ובשומים ובצלים נידוכין ביו"ט כדרכן. חרדל או שלש"א מעורבין מעט לאחד ממחה.
<h2>דף קמא:</h2>
ולא במנעל חדש שלא יצתה בו שעה אחת מערב שבת. לא יצא במנעל שהוא גדול יותר מרגלו הרבה, ולא תצא אשה במנעל מרופט. ואם חלצה בו כשירה ודוקא שעדיין חופה רוב רגלו.
נוטל אדם בנו ואבן בידו דוקא תינוק שיש לו געגועין ודוקא אבן אבל דינר לא.
<h2>דף קמב:</h2>
האבן שעל פי החבית ושכחו מטה על צדה ונופלת או נר שהדליקו בו אותו שבת. ארנקי אין מניחין עליו ככר או תינוק לטלטלו דהילכתא כרב אשי דאמר לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד. מעות שעל הכר מנערם ודוקא בשכחם עליו אבל הניחם כדי להיות שם עליו כל השבת לא. ואם יש על הכר גם דבר היתר מטלטל הכל ביחד דהוי בסיס לדבר האסור ולדבר המותר. מטלטלין עצמות וקליפות דוקא דחזו למאכל בהמה ונראה לי דקליפת אגוזים יבשים לאחר שאכלו הגרעינין אסור לטלטלן דלא חזו.
<h2>דף קמג:</h2>
אין סוחטין הפירות להוציא משקין ואם יצאו מעצמן אותן שדרכן בכך אסורים. מדברי רבינו נלמד חולב עז לתוך הקדרה שיש בו מאכל ביו"ט איירי. כתב בספר המצות דוקא עז העומדת לאכילה.
<h2>דף קמו.</h2>
שובר חבית דוקא במוסתקי כדמוקי פרק המביא במסכת ביצה [ל"ג ע"ב]. עד מפי עד כשר לבכור לומר שנפל המום מאיליו להתירו.
היוצא בטלית מקופלת על כתיפו חייב המנער טליתו חייב פיר"י דוקא מטל ושלג דהוי כיבוס, אבל מעפרורית שרי. הגה בפ' אע"פ [כתובות ס' ע"א] צינור שעלו עליו קשקשים ממעכו ברגלו בצנעה בשבת. גי' חבית נקוב לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח. שילשלו טליתו בתו' טוב לקשור ראשי טליתו וכן נהגו הנשים במקום שאין עירוב. אין עושין אפיקטוזין לתענוג אבל מפני צער עושין.
<h2>דף קמו:</h2>
פרץ פצימיו מטמא כל סביביו בתוספות כתוב קבר תופס ד' אמות ולא בית. אך זיזין היוצאים ממנו אם פרץ פצימיו (עיין בתוס' דף קמ"ו).
<h2>דף קמח.</h2>
שואל אדם בלשון שאלה בשבת ולא לשון הלואה. סתם שאלה והלואה אינו יכול לתובעו המלוה תוך שלשים יום. שאלת שבת ניתנה ליתבע. מפיס אדם עם בניו ובני ביתו שאינן מקפידים ובלבד שלא יתכוין ליתן מנה גדולה כנגד מנה קטנה.
<h2>דף קמט.</h2>
נשים רואות במראה שאינה של מתכת בין קבועה ובין אינה קבועה אבל במתכת לא יראו בשבת. אסור להסתכל בדיוקנות אף בחול.
<h2>דף קנ.</h2>
אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב, דוקא בישראל אבל לא יאמר לכותי לעשות כן. מותר אדם לומר לכרך פלוני אני הולך למחר, וכן מותר לומר לישראל אחר לך לי למחר במקום פלוני ולא ישכירנו. ושמואל אמר שמא חוץ לחומה לנו. ספר התרומה פוסק כשמואל ספק מוכן מותר מיד למוצאי שבת (מיד) אבל רב אלפס אוסר (עיין בפירוש רבי נסים דף רס"ו תמצא שחלוקים רב אלפס ורש"י בפירוש דברי שמואל אי אסר אי שרי אבל כולי עלמא סברי דהילכתא כשמואל עיין שם). ואסור לשלוח אחר קרובי המת בשבת אבל אם חולה ואומר לשלוח אחר קרוביו עושין.
פוסקין צדקה ומפקחין על עסקי רבים לבתי קרקסיאות ולתרתסיאות ולבתי כנסיות ולבתי מדרשות בשבת. ואין מחשבין חשבונות של רשות, אבל חשבונות של מצוה או חשבונות שעברו מותר. בני חבורה המקפידין עוברין משום מדה ומניין ומשקל פי' שאומר אמנה או אשקול בידי או אמדוד כדי שאטול למחר כיוצא בזה כדאמרינן במסכת ביצה [כ"ט ע"א] לא יזכיר מדה אך יאמר מלא לי כלי זה ואפי' מיוחד למדה, ואותן מוכרי יין בשבת ומודדים, לא יפה הן עושין אך ימלאו המדה ואחרי כן יוסיפו לו, אכן ראיתי עושים חסידים קנקנים או מדות במדת העיר ואומרים בשבת ויו"ט מלא לי כלי זה.
<h2>דף קנ:</h2>
אמר רב אשי כי הוינן בי רב כו' לכן נכון שלא ידליק השמש במוצ"ש עד שיאמר בא"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול. ואם ביו"ט בין קודש לקודש.
<h2>דף קנא.</h2>
השוכר פועל לשמור לו לא יתן לו שכר שבת לכן אין אחריות שבת עליו ואם שכרו לשבוע אחריות שבת עליו. אומר אדם לחבירו שמור לי פירות שבת שבתחומך ואני אשמור לך בתחומי. התירו הגדולים אדם הקונה עשרה גבינות, או סכום אחד והכותי מתקנם בשבת, וישראל רואה ואינו מדבר, אך דבר מכוער הוא. אין מחשיכין על התחום להביא פירות וכתב רבינו אבי"ה דכל שכן לא יטייל בשבת אחר הסוס או קרון או ספינה לצורך מחר אבל מחשיכין על עסקי מת ועל עסקי כלה. סכין ומדיחין את המת ובלבד שלא יזיז בו אבר. ואין מאמצין עיניו והמאמץ עיניו אפי' בחול עם יציאת הנפש כאלו שופך דמים.
<h2>דף קנג.</h2>
מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי, ואם אין שם נכרי יתנו על גב בהמה כשהיא הולכת וכשתרצה הבהמה לעמוד יטלנו. ואם אין בהמה יתננו לקטן, ואם אין קטן ילך פחות מארבע אמות ואם ירא מפני כותים ירוץ ולא יעמוד, וכשיבוא סמוך לביתו יזרקנה כלאחר יד.
<h2>דף קנד:</h2>
קסבר צער בעלי חיים דרבנן, ואנן קיי"ל דאורייתא ומשום הכי התיר הרמז"ל לומר לכותי לחלוב בשבת רק שיקנה למחרת החלב מן הכותי דלא הוי מלאכת ישראל והכי איתא בתשובות הגאונים. אשכחיה משפשף לבריה וכו' והילכתא אסור להשתמש בבעלי חיים אפי' צדדין וכן באילן מחובר.
<h2>דף קנה:</h2>
מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה. אין אובסין הגמל ואין מאמירין העגלים אבל מלעיטין לתרנגולים פירוש נותנים להם מה שצריכים ונותנין לתוך פיהם מקום שיכולים להחזיר כדמפרש בגמרא. נותנין מים על גב מורסין, ומנערין בכלי אבל לא גובלין.
<h2>דף קנז.</h2>
מפירין נדרים בשבת בין לצורך שבת ובין שלא לצורך שבת, דהפרת נדרים כל היום ותו לא. ולא מעת לעת ואפי' הי' לו פנאי קודם שבת. ונשאלים נדרים לצורך שבת דוקא, כי שלא לצורך שבת אפשר לשאול בימי החול. אבל לצורך שבת נשאלים בין ביחיד מומחה בין בשלשה הדיוטות כדאיתא פרק נערה המאורסה במסכת נדרים.
<h2>דף קנז:</h2>
אימור דאמור רבנן מודדין מדידת מצוה ובסנהדרין פרק חלק תנן סכין וממשמשין בני מעיים בשבת ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, מכאן הוכיח פסק רבינו אבי"ה שמותר למדוד ולעשות מונפצין בשבת (במרדכי פרק שמנה שרצים תשובת ר"ח ומאריך עיין שם דף קעד). מוקצה מחמת מיאוס ואיסור פסיק רבינו אלפס דמותר לטלטל מלבד נר שהדליקו באותה שבת ועיין בספר התרומה.
